באופן מקרי למדי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא גם היום בו שחררו החיילים הבריטים את מחנה ברגן-בלזן בגרמניה. חלפו 70 שנה מאז יצא לחופשי.
ג'ורג' בורבה נולד בתוך הגטו באיטליה. משפחתו ניסתה לברוח לשם מלוב בעקבות הפרעות שבוצעו ביהודי טריפולי, אבל אנשיו של בניטו מוסוליני הפאשיסט תפסו אותם. הם העבירו אותם למחנה קמרינו וראו בהם כקלף מיקוח לחילופי שבויים עם הגרמנים.
 |
| אחיו של ג´ורג´, שמעון (ראשון מימין) בדרך למחנה העבודה (רדאד ג´בארה) |
|
| |
לא חלפו כמה חודשים והעסקה התממשה. המשפחה כולה נלקחה לחזקת הנאצים בברגן-בלזן והאח הבכור, שמעון, נלקח למחנה עבודה. באחד מהימים בגטו הוא השליך בדל סיגריה על האדמה והקאפו החליט להעניש ולשלוח אותו לתלייה. אמו, ליזה, פרצה בבכי, נישקה לקאפו את כפות הרגליים והתחננה שיסלח לו.
הוא סלח, אבל לכולם היה ברור שלמשפחת בורבה נותר עוד זמן קצוב לחיות. ואז הגיעו הבריטים. "למזלי, כל המשפחה שלי ניצלה", מספר ג'ורג' בורבה. "הבריטים שחררו את המחנה בזמן קריטי. אם זה לא היה קורה, זה היה הסוף שלי ושל המשפחה. היינו רחוקים ממש כמה שעות מהמוות".
מהשואה לנב' ישראל, סיפורו של בורבה
גם ביום שחרור המחנה, 15 באפריל 1945, לג'ורג' עדיין לא היה שם. הוא קיבל אותו רק כמה ימים אחר כך ונקרא למעשה על שמו של המלך ג'ורג' השישי, כמחווה למלוכה הבריטית. "אחרי השחרור הם נתנו לנו בגדים, מתנות ושלחו לנו המון דברים אז כאות הערכה החליטו לקרוא לי על שמו".
ג'ורג' לא זוכר ממה שעבר עליו באירופה, הוא בעיקר ניזון מהסיפורים ששמע במהלך השנים. הוא נולד לתוך מציאות לא פשוטה ואפילו את ברית המילה עבר רק בגיל חודש בתוך הגטו הגרמני.
 |
| ג´ורג´ בורבה. נקרא על שמו של המלך ג'ורג' השלישי (רדאד ג´בארה) |
|
| |
"הגרמנים לקחו את המשפחה שלי בדיוק כשהיו צריכים לעשות לי ברית ואמא שלי לא ויתרה ואמרה שחייבים לעשות את זה, אז מצאו בגטו איזה רב גדול שהחליט להסתכן ותכנן לעשות את הברית באיזה בונקר באמצע הלילה", מסביר ג'ורג' את שאירע. "המשפחה שלי חיה בפחד שלא יגמרו אותנו. חשבו איך אני לא אבכה ולא אצעק כדי לא להיתפס, אז נתנו לי המון יין ושיכרו אותי לגמרי. זה עבד".
כיום הילד ג'ורג' כבר בן 71. אחרי המלחמה, משפחתו ששרדה בשלמותה החליטה לעלות לישראל. בגיל ארבע התחילה גם הילדות האמיתית שלו, באוהלים של באר יעקב ולאחר מכן בבתים של נווה שרת. הוא בעיקר אהב כדורגל ושיחק בהפועל צפון תל אביב מליגה ב', קבוצת הבת של האגודה.
 |
| בורבה, שלישי משמאל, עם סגל הנבחרת למקסיקו 1970 (רדאד ג´בארה) |
|
| |
גם כשהתגייס לצה"ל הוא לא ויתר על האהבה למשחק. "אלי פוקס, שאימן את הפועל ירושלים, אימן גם בפיקוד מרכז וראה אותי משחק. הוא ישר אמר לי 'אתה בא איתי להפועל ירושלים'. התחלתי להתאמן שם ותוך כמה ימים אמרו לי 'טוב, נלך לקחת את הכרטיס שלך', אבל משום מה בהפועל ת"א שמעו שיש שחקן שלהם שרוצים אותו, אז הם שלחו אליי הביתה את האפסנאי של הקבוצה שהחתים אותי על נייר והעביר אותי להפועל ת"א".
המאמן דוביד שוויצר לא שיתף אותו בתחילה אבל הוא קיבל את ההזדמנות שלו ועלה לשחק במחצית השנייה במצב של פיגור 2:0 להפועל פ"ת. המשחק הסתיים ב-2:2. מאז שוויצר התחיל להאמין בו, עד כדי כך שבאחד ממשחקי הדרבי ג'ורג' נפצע מעבירה חזקה של צבי רוזן והוא התעקש שלא להחליף אותו.
"הרגל שלי עפה אחורה, הוא עיקם לי את הברך ולא יכולתי לזוז", תיאר בורבה. "ביקשתי מדוביד לצאת, הוא סימן לי 'לא'. הייתי פצוע לגמרי, רק עמדתי על המגרש. בסוף קיבלתי כדור, הקפצתי אותו עם הרגל הפצועה ובעטתי בימין מהאוויר לרשת העליונה של מיקי מיכאלי. זו הייתה הרגל החלשה שלי, אבל שוויצר השוויץ ואמר שגם בלי רגליים אני יכול לכבוש".
 |
| שער העיתון. זכה עם הפועל גם בגביעי מדינה וגביע אסיה (רדאד ג´בארה) |
|
| |
הוא זכה עם הפועל ת"א בשתי אליפויות, בגביע אסיה לאלופות ובגביע המדינה, שיחק גם בהפועל רמת גן ובמכבי נתניה, איתה זכה באליפות נוספת. "בשום מקום לא קיבלתי אהבה כמו שקיבלתי בנתניה", הוא מדגיש ומיד עובר לדבר על הפועל ת"א שקרובה לליבו.
שניים מנכדיו, שון ודין, משחקים במחלקת הנוער האדומה. "אני חי את הקבוצה ומדבר על המצב שלה כל היום. אני לא אוהב את הניהול הנוכחי של הפועל ת"א ובעיקר אני מפחד שהקבוצה תלך ותימחק כי זה משהו שעלול לקרות. מה שכן, אני נהנה לראות את הנכדים שלי משחקים ואני תמיד אומר להם שהם צריכים לשחק קודם כל בשביל עצמם. בהפועל לקחנו אליפויות בזכות, לא היינו מפונקים".
 |
| ג´ורג´ בורבה עם הנכדים. "צריכים לשחק קודם כל בשביל עצמם" (רדאד ג´בארה) |
|
| |
עוד לפני הזכיות בתארים, היכולת של בורבה לא נעלמה גם מעיניו של מאמן נבחרת ישראל, מילובאן צ'יריץ', שזיהה את הפוטנציאל וזימן את החלוץ האלמוני יחסית למשחק הידידות מול נבחרת פולין בדצמבר 1966. בעיתונות ציינו את העובדה שרק שנתיים קודם לכן הוא בכלל נמנה על סגל קבוצה מליגה ב' ותהו על הזימון. "הוא זה ששם אותי על המפה. הייתי אלמוני לגמרי, לא ידעו את השם שלי אפילו", נזכר ג'ורג'.
המשחק הכי גדול שלו במדים הלאומיים, לטענתו, היה מול רומניה בבלומפילד כמה ימים לאחר מכן. הוא כבש במספרת בהפסד 2:1 ומאז זומן שוב לנבחרת. בורבה היה גם בסגל הנבחרת למונדיאל מקסיקו 1970, אך לא שותף. זה היה הפספוס הגדול ביותר שלו. "המאמן קבע את ההרכב ולא שיחקתי. אין לי טענות לעמנואל שפר ז"ל (מאמן הנבחרת, א.מ) ולא לאף אחד. מי שסידר שלא אשחק יצא גדול כי הוא חשב חמישים שנה קדימה. אם הייתי משחק היו מדברים עליי עד היום, זו ללא ספק ההחמצה שלי".
 |
| שער המספרת של בורבה (רדאד ג´בארה) |
|
| |
בהמשך שיחק גם נגד איטליה ב-1972 ולא חווה שום רגש מיוחד, על אף מעשיהם של האיטלקים שהסגירו את משפחתו לידי הנאצים. רק במקום אחד היה לג'ורג' קשה לשחק, על אדמת איראן, בה הוא גם כבש במדי הפועל ת"א ב-0:5 על בנגקוק-פוליס התאילנדית בגביע אסיה לאלופות. אחר כך בורבה שוב חזר לטהרן לשלושה משחקים עם הנבחרת והרגיש שמשהו לא טוב קורה סביבו.
"שנאתי את המקום הזה", הוא מספר, אולי כמי שהצליח להבין אז, בפעם הראשונה, מה הרגישה משפחתו באירופה של שנות השלושים והארבעים. "האנשים שם פשוט היו רעים, לא הרגשתי בנוח לשחק שם. הם זרקו עלינו ראשי תרנגולות, צלבי קרס ואבנים, כל מה שהיה להם בידיים הגיע לתוך המגרש. לא יכולתי להיות שם עוד רגע אחד. זה המקום הכי נורא שהייתי בו".