בראיינט עדיין לא מייקל ג'ורדן, אבל יש לו זמן

אם יש עוול אחד שאפילו שונאיו הגדולים ביותר של קובי בראיינט (ויש לא מעט כאלה) יודו שנעשה לו - זו ההשוואה הבלתי פוסקת, והבלתי אפשרית, למייקל ג'ורדן. כבר מגיל 17 הועמד התיכוניסט ממריון במשימה בלתי אפשרית: לספק את המפלצת התקשורתית שהכתירה אותו ליורש של אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם. 

למייקל ג'ורדן לא היתה את הבעיה הזו - מעולם לא נדרש ממנו לעמוד בסטנדרטים של מישהו אחר. נכון, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד  שלטו בליגה לפניו, אבל ג'ורדן מעולם לא הושווה אליהם באובססיביות שכזאת. 

למעשה, מצבו של קובי מתחילת הקריירה מזכיר מעשייה יהודית מפורסמת, בה עלה מוישל'ה לשערי השמיים וחיכה לפגישה עם הקדוש ברוך הוא. לפתע הבחינו המלאכים שמוישל'ה רועד בבכי. "מה קרה לך?" שאלו אותו המלאכים.

"אני מפחד שהקדוש ברוך הוא ישאל אותי מדוע לא הייתי משה רבנו, או מדוע לא הייתי אברהם אבינו", ענה להם מוישל'ה המודאג. "אל חשש", הרגיעו אותו המלאכים, "אתה צריך לחשוש רק מדבר אחד - הוא ישאל אותך מדוע לא היית מוישל'ה".

וכך, קובי בראיינט (מוישל'ה בגרסה קצת יותר אתלטית) היה צריך כל הזמן להיות גם קובי בראיינט וגם מייקל ג'ורדן. מייקל היה צריך להיות רק הוא עצמו. כמה כיף להיות האורגינל.

קובי ומייקל. עדיף להיות המקור מאשר החיקוי (רויטרס)

הקוף ירד מהגב
את אנחת הרווחה של קובי בראיינט לאחר ה-1:4 על אורלנדו אפשר היה לשמוע מקצה העולם עד קצהו. אליפות רביעית למס' 24, אבל הראשונה ללא שאקיל, הראשונה כשחקן מוביל. "עכשיו לא אצטרך לשמוע את האמירות האידיוטיות האלה", הודה קובי לאחר המשחק. "זה כל הזמן היה שם, עיצבן, נידנד. עכשיו כבר לא אצטרך לשמוע את זה, איזה כיף, הקוף ירד לי מהגב".

הוא היה שם, הקוף, מאז ששאקיל עזב את הלייקרס בגלל קובי, שקיבל את המפתחות. שלוש אליפויות לקחו יחד השניים (בכולן שאק נבחר ל-MVP של סדרת הגמר), הפסידו עוד גמר אחד, ושניהם יודעים שהם יכלו לקחת עוד כמה בכיף, אם רק היו יכולים להסתדר. "היינו שני 'זכרי אלפא' באותה קבוצה", הסביר קובי את פירוקה של השושלת, ומה שהתחיל את השאלה האם הוא יכול בלי הדיזל.

הקוף הפך כבד הרבה יותר ב-2006, כששאקיל לקח אליפות עם דוויין ווייד ומיאמי, וקובי שוב קלע בכמויות (אבל באחוזים לא מדהימים) ועף בסיבוב הראשון של הפלייאוף. אחרי שהלייקרס הגיעו כפייבוריטים לגמר הפלייאוף בעונה שעברה וקיבלו על הראש מבוסטון, הקוף על הכתפיים של קובי, שלא ממש שיכנע בסדרת הגמר, שקל כמו קינג קונג.

בראיינט עם אוניל: "שני זכרי אלפא בקבוצה אחת" (רויטרס)

לא רבים זוכרים, אבל גם למייקל היה את הקוף על הכתפיים. השחקן שנבחר שלישי בדראפט 1984 אחרי חאקים אולאג'ואון וסם בואי!!! אמנם הגיע עם מדליית זהב אולימפית ותואר במכללות עם צפון קרולינה, אבל נחשב לוירטואוז אנוכי, אתלט בחסד עליון, שחקן מרהיב - אבל לא כזה שמביא אליפויות.

אפילו את הכינוי "אלוהים" קיבל ג'ורדן מלארי בירד אחרי שקלע 63 נקודות במשחק השני בסיבוב הראשון מול בוסטון בגארדן - והפסיד את המשחק ואת הסדרה על האפס מול הירוקים, שזכו באותה עונה באליפות.

שנה אחר שנה ג'ורדן הציג ממוצעים נדירים שדירגו אותו בראש טבלת הקולעים (בסך הכל עשה זאת 10 שנים רצופות, שיא NBA), וגם נבחר לשחקן ההגנה של העונה (9 פעמים סך הכל).  מצד שני, שנה אחר שנה קיבל ג'ורדן בראש מדטרויט ובוסטון, ושנה אחר שנה נאלץ לשמוע ש"זה לא זה". אבל אז הגיע פיל ג'קסון.

מייקל ג´ורדן. גם עליו טענו שהוא לא יכול להביא אליפויות (GettyImages)

הסיפור שלי עם פיל
פיל ג'קסון, הזן מאסטר שכינויו שונה ל"טן מאסטר", הוא עוד סיבה שבגללה קובי היה צריך להתמודד עם ההשוואה לג'ורדן - לשניהם היה את אותו מאמן. אבל בעוד שבשיקאגו קיבל ג'קסון את ג'ורדן כשחקן מוכח עם קבוצה שהיתה מוכנה ונזקקה לשידרוג בתחום המנטלי - הוא קיבל את קובי בוסרי לחלוטין.

בראיינט, שלא עבר בקולג' וקפץ היישר מהתיכון לליגה הטובה בעולם ולקבוצה שתמיד יש ממנה ציפיות, היה כל דבר מלבד שחקן כדורסל שלם. עם אגו בגובה האוורסט ואינטילגנציית משחק נמוכה מים המלח, לא פלא שכולם זוכרים לו את 4 האיירבולים מול יוטה בעונתו הראשונה.

ג'קסון היה צריך רק ללטש את ג'ורדן, שחקן שעוצב אצל דין סמית', אחד ממאמני הקולג'ים הגדולים בהיסטוריה, ועבר כברת דרך מחשלת בליגה שנה אחר שנה. במקרה של קובי, ג'קסון היה צריך לעשות הרבה יותר.

קובי בראיינט. סוף סוף יש לו אליפות שרשומה על שמו (רויטרס)

הוא גם סיפר על כך כשנשאל לאחר הזכיה באליפות על השינוי שחל אצל בראיינט. ג'קסון נתן דוגמה ממשחק מול טורונטו לפני 8 שנים, בו ישב עם בראיינט והראה לו איך המשחק הפך לתחרות קליעות בינו לבין וינס קרטר, ואיך כתוצאה מכך הלייקרס יצאו מקצב המשחק שלהם והפסידו. "אני מוכן להיות קפטן של הקבוצה הזאת ולהוביל אותה כבר היום", אמר בראיינט לג'קסון, שהשיב: "כן, אתה מוכן להוביל, אבל אף אחד לא מוכן ללכת אחריך".

ג'קסון היה צריך ללמד את קובי בסבלנות אין קץ איך ללמוד לסמוך על חבריו לקבוצה, איך לא ללכת עם הראש בקיר, ואיך לשחרר כדורים ברגעי האמת לזריקות של אחרים. ג'קסון מרט לא מעט שערות מראשו בגלל בראיינט, הרבה פחות בגלל מייקל.

ועדיין, ג'קסון הצליח לגרום לקובי לבצע אדפטציה חלקית, לכפות פחות זריקות, לתת כדורים לחברים במאני טיים (ד"ש לדרק פישר), ובקיצור להיות שחקן כדורסל שלם יותר. בשיקאגו, הוא היה צריך להתמודד "רק" עם העובדה שמייקל רדה בחבריו לקבוצה. מבחינת כדורסל ג'ורדן, שהמשיך להוסיף אלמנטים למשחקו כל שנה, כבר היה בשל לחלוטין.

בראיינט ופיל ג´קסון. הזן מאסטר הפך את קובי משחקן בוסרי למנהיג (רויטרס)

בשיקאגו, זה הספיק ל-6 אליפויות של הבולס. מייקל נהנה מצוות משלים שכלל את סקוטי פיפן, שנחשב לאחד מחמשת השחקנים הגדולים בעולם באותה תקופה, טוני קוקוץ' הקרואטי, הוראס גראנט, דניס רודמן ואיך אפשר בלי סטיב קאר (ד"ש ליוטה) וג'ון פאקסון (ד"ש לפיניקס).

לעומתו, את הזוגיות של ג'קסון עם בראיינט אפשר לחלק ל-2: עם שאקיל ובלעדיו. עם הדיזל, ללייקרס היתה קבוצה מושלמת, עם צוות מסייע שכלל את ביג שוט רוברט הורי, ריק פוקס ודרק פישר בשיאו. תוסיפו לזה את בראיינט כמס' 2 ואת הסנטר הכי דומיננטי בליגה מאז קארים עבדול ג'באר - ותקבלו 3 אליפויות רצופות.

הקדנציה השניה, לעומת זאת, כבר היתה עם קובי כשחקן מוביל, וכאן ג'קסון בפעם הראשונה בחייו הקים קבוצה מכמעט כלום, ולאט לאט בנה אותה לקבוצה אלופה והפך את קובי, תאמינו או לא, למנהיג.

ג´ורדן וג´קסון. המאמן לקח שחקן שלם והפך אותו לטוב עוד יותר (רויטרס)

אחרי שביקש טרייד (והיה מועמד לעבור, איך לא, לשיקאגו) ורדה בחבריו לקבוצה, קובי קיבל את פאו גאסול כמתנה מאוחרת לכריסמס של השנה שעברה, והוכיח שהוא מסוגל להוביל ולא להרוס, כשיש לידו צוות מסייע ראוי.

המספרים אומרים מייקל, אבל הטבעות יקבעו
אני באמת לא מתכוון לשעמם אתכם עם סטטיסטיקות, אז רק אספר לכם שאיך שמייקל קלע יותר (ועשה זאת באחוזים גבוהים יותר) קטף יותר ריבאונדים, חטף יותר כדורים מסר יותר אסיסטים מאשר קובי. הוא זכה ביותר אליפויות (6 מול 4), יותר תארי MVP (חמישה לעומת אחד) , יותר פעמים נבחר לחמישיית ההגנה, ואת כל זה עשה כשחקן המוביל של הבולס, מה שקובי לא היה עד 2006 בלייקרס.

בנוסף, ג'ורדן שחקן קלאץ' יותר טוב מבראיינט, אין מה להגיד. כולם זוכרים לו את הסלים מול קליבלנד ב-89' ומול יוטה ב-98', אבל ג'ורדן היה הרבה יותר מכך. הוא שינה משחקים לבד. באותו משחק 6 מפורסם מול יוטה, האחרון של מייקל בשיקאגו, הוא קלע עד לשתי הזריקות האחרונות שלו 13 מ-33, אחוז לא מרשים בלשון המעטה. אם בראיינט היה עושה את זה, הוא היה חוטף מכל הכיוונים.

קובי בראיינט, פאו גאסול ודרק פישר. סוף סוף היה לקובי צוות מסייע ראוי (GettyImages)

אלא שג'ורדן גם קלע את שני הסלים המכריעים במשחק, וכמובן חטף את הכדור מידיו של קרל מאלון, כשנותרו 20 שניות לסיום. במקרה של קובי, סביר להניח שהיינו רואים שתי החטאות של זריקות בלתי אפשריות, ועבירה שהיתה שולחת את מאלון לקו. נכון, בראיינט נחשב לסוגר הכי טוב במשחק היום, אבל מייקל נחשב (תשאלו את קרייג אילו וביירון ראסל) לגדול הסוגרים אי פעם.

אם לחזור למקורות, זה פחות או יותר כמו ההבדל בין אברהם אבינו עליו נאמר שהיה "צדיק ותמים", לבין נוח, ההוא מהמבול, שהיה "צדיק בדורו". ועדיין, כשכל נטל ההוכחה הכבד הזה עליו, קובי בראיינט הצליח לא להתרסק.

הוא לקח את הלייקרס לאליפות, והוא כבר עם 4 טבעות לפני גיל 31. ג'ורדן, להזכירם, לקח את האליפות האחרונה שלו בגיל 35. אם קובי לא יסבול מפציעה, הוא מסוגל לקחת עם הקבוצה היחסית צעירה הזו עוד אליפות, ואולי אפילו יותר מאחת.

קובי בראיינט. השאלה הגדולה היא כמה טבעות יהיו לו בסוף הקריירה (רויטרס)

כי בסופו של יום, כפי שאומרים האמריקנים, הכל נמדד לפי כמות הטבעות שעל ידך. אם בראיינט יעמוד בנטל ויגמור את הקריירה עם 6 אליפויות, כמו למלך, או יותר - לא תהיה אפילו למקטרגיו הגדולים ביותר ברירה אלא לשים אותו בליגה של הגדולים בהיסטוריה - יחד עם ג'ורדן, מג'יק, ראסל וקארים. אם זו תהיה בסופו של דבר האליפות האחרונה של בראיינט, הוא ייזכר "רק" בתור שחקן מצוין, אבל עדיין לא בליגה של ההוא שלבש את החולצה מס' 23 של הבולס.

כשהשאלה הבלתי נמנעת הופנתה לעברו של בראיינט לאחר הזכיה באליפות, הוא ענה בחיוך עייף: "אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו. אני רק רוצה ללכת לים. זה כל מה שאני רוצה עכשיו".