ג'יי אר והעיר הגדולה: האיש שיציל את הניקס?

"שתי הקבוצות מכירות מצויין אחת את השניה. בשלב הזה זה קטע של 'מי רוצה את זה יותר'", אמר כרמלו אנתוני אחרי ה-75:85 על אינדיאנה, שצימק את הפיגור בסדרה ל-3:2.

ניו יורק עדיין נמצאת על סף הדחה והעיתונות המקומית מחפשת אשמים במידה ועונה רגילה גדולה, תרד בסופו של דבר לטמיון. כרמלו אגב, לא נמצא על הכוונת של משחיזי המקלחת. הוא פצוע, הוא מנסה והוא עושה את המצופה ממנו.

"הכתף שלי תהיה בסדר. אני מנסה לא לחשוב על זה", ניסה מלו להרגיע. "כקלעי אני צריך לשנות את הזריקה קצת, אבל באמת שאני מנסה לא לחשוב על זה". מי שספגו את מרבית החיצים אחרי שני ההפסדים באינדיאנה, היו ג'יי אר סמית' שנבחר לשחקן השישי של העונה, והמאמן מייק וודסון, שלא מצליח למנוע את הנטייה שיש לקבוצה שיש בה שחקנים כמו מלו, סמית' וריימונד פלטון, לכדורסל רחוב. בישראל, בימי וויל ביינום, היינו קוראים לזה 'ראש בקיר', אבל בניו יורק התופעה עוד יותר קשה.

"בשלב מסויים אתה צריך לעצור ולחשוב מה קורה פה", ציין פרשן ESPN, סטיבן איי סמית'. "זו קבוצה שבה כרמלו אמור לקלוע ולחלוק את הכדור. הוא קולע אבל לא משתף את החברים, זו קבוצה שאמורה לשחק הגנה, אבל יש דקות ארוכות מדי ללא עצירות. זו קבוצה שאמורה הייתה להתבגר ביחס לשנה שעברה, אבל הם לא שומרים על העצבים וקשה למצוא שחקן אחד שנמצא בכושר אמיתי. ג'יי. אר סמית' לא יכול אפילו לקלוע סל, ג'ייסון קיד שחקן גמור ואלה שדווקא טובים, לא מקבלים מספיק קרדיט".

הפרשן המוערך צודק. מייק וודסון חוזר על טעויות שנעשו בעבר עם הקבוצה הנוכחית של הניקס, ש'נהנית' מלא מעט שחקנים שיכולותיהם לא תמיד עולות בקנה אחד עם האגו. וודסון אמנם זכה במקום הראשון בבית האטלנטי מאז 2000 ועבר סיבוב בפלייאוף אחרי הרבה זמן, אבל בסדרה מול הפייסרס, הוא לא מספיק יצירתי. "הניקס הפכו לקבוצה של 'שלשות או כלום'", מסביר סמית'. "נכון שזה הפך להיות אחד המרכיבים החשובים בהתקפה שלהם בעונה הרגילה, אבל הם פשוט זורקים יותר מדי. הבעיה מתחילה כשהם גם מחטיאים וממשיכים לזרוק".

מייקו וודסון עם כרמלו אנתוני. תחת אש (GettyImages)

"כל ספורטאי צריך ללמוד מג'יי אר"
"מצד שני, סטיב נובאק לא מקבל מספיק את הכדור, כריס קופלנד קולע שתי שלשות כדי להחזיר את הניקס למשחק, אבל אז הוא חוזר מהר לספסל. הם לא נראים כמו קבוצה. אני נגעל מהם", הוסיף. 

טוב, אולי סמית' קצת מגזים, אבל בניקס היה לפחות שחקן אחד שלקח אחריות אחרי המשחק הרביעי בסדרה, בו לכולם כבר היתה תחושה שהסיפור גמור. "אני לוקח על עצמי את האשמה על כל הסדרה", אמר ג'יי אר סמית', בגילוי יוצא דופן עבור שחקן מקצועני בכל ענף כלשהו. "זה התחיל במשחק הרביעי או החמישי מול בוסטון ומאז לא הצלחתי לחזור לעצמי".

הסקנד גארד שהורחק במשחק השלישי מול הסלטיקס אחרי מרפק שפגע בג'ייסון טרי (בגינו גם נעדר מהמשחק שלאחר מכן), המשיך בהלקאה עצמית. "לא תרמתי את חלקי ואכזבתי את המאמנים ואת החברים שלי לקבוצה. אני חייב להיות יותר יעיל. זה לא מתקבל על הדעת. אני לא מנסה לתרץ, אלא פשוט חייב לקחת אחריות, להתעלות ולעשות את מה שאני יודע לעשות". סמית' קלע רק 7 מ-22 במשחק הרביעי והתקשה לשמוע סוויש גם במשחקים הקודמים בסדרה, בהם קלע רק ב-28 אחוזים (18 מ-64 בסדרה מול אינדיאנה, עד למשחק החמישי).

ג´יי אר סמית´ מול דייויד ווסט. לקח אחריות (רויטרס)

גם במשחק החמישי האחוזים לא השתפרו משמעותית (4 מ-11), אבל הפעם סמית' חיפש קצת יותר את החברים שלו ולא ניסה לקחת יותר מדי זריקות בכח, רק בגלל שהוא ג'יי אר סמית'. "כל אתלט צריך ללמוד מג'יי אר. בהצהרה שלו, סמית' ניטרל את הביקורת עליו. הוא הפך את עצמו מהאיש שכולם כועסים עליו, לדמות כמעט סימפטית", אמר סקיפ בייליס מ-ESPN. "הוא אשם, אבל הוא לא לבד. ג'יי אר קלע 155 שלשות העונה, רק שתיים פחות מכרמלו, אבל אי אפשר להאשים אותו בכך שהוא זורק הרבה מעבר לקשת, כי כולם יודעים כמה השפעה יש לזריקה כזאת כשהיא נכנסת. פתאום כדורים לא נכנסים ואז כולם מתעוררים".

וולש מחייך בהנאה: כישרון עדיף על מלו
וודסון ממשיך לתת לסמית' דקות גם כשהקלעי שבילה את תחילת העונה שעברה בסין, במקום לתת אותן לפבלו פריג'יוני שבדר"כ מארגן טוב יותר את המשחק של הניקס, או בעצם לכל שחקן אחר וזוכה לביקורת מוצדקת.

זה לא מפריע לו לצאת להגנת סמית. "אנחנו צריכים את הנקודות שלו. הוא חייב לשים את התקופה החלשה הזאת מאחוריו", אמר המאמן. כעת, אחרי שהעניינים קצת נרגעו, מעניין לראות עד כמה חזק חדר ההלבשה של הניקס לקראת המשחק השישי בשבת.

ג´ורג´ ויאנג חוגגים. כישרון שולט באינדיאנפוליס (רויטרס)

עוד לפני הניצחון בגארדן, טייסון צ'נדלר טען כי הקבוצה לא משחקת קבוצתי מספיק, ומאז כבר הספיק להבהיר כי לא כיוון את דבריו לאחד השחקנים באופן ספציפי. כרמלו אמר שהוא לא נעלב, אבל לכו תדעו מה עובר בראש של אנשים עם אגו של חצי אלוהים. ניו יורק נמצאת לפני משחק שיכול להגדיר את העונה שלה. ניצחון באינדיאנה יספק פלאשבקים לשנות התשעים, בהן שתי הקבוצות התרגלו למשחק שביעי ומכריע ביניהן. רק דוני וולש, שחזר לתפקיד הנשיא באינדיאנה בגיל 72, לא ממש מתרגש.

"בשלב הזה של הקריירה, הדברים האלה כבר לא משנים לי כל כך", אמר וולש כהתבקש להתייחס לדם החם שיש בין שתי הקבוצות בהן בילה בשנים האחרונות. האגדה מספרת כי וולש לא רצה לוותר על כל כך הרבה כישרון תמורת מלו, וכי הוא העדיף לחכות לרגע בו אנתוני יהפוך לשחקן חופשי על מנת להחתימו.

הבעלים ג'יימס דולן לחץ עליו וניו יורק הייתה צריכה לבנות את הסגל שלה כמעט מאפס. כעת הוא חזר לפייסרס, שם בנה את שושלת רג'י מילר הגדולה ויכול להגיד שלא משנה מי השתיים תעלה - הוא ינצח. שתי הקבוצות אגב, מחזיקות במאזן חיובי מול מיאמי בעונה הרגילה (1:2 לפייסרס, 1:3 לניקס).

אגדת פארקר: הרכז הטוב בליגה  
בשבוע שעבר דירגנו את השחקנים הלא מוערכים של הפלייאוף, אבל שמו של אחד מהם קצת נשכח. זהו טוני פארקר, האיש שאחראי לשלוש אליפויות עם סן אנטוניו ומי שכמעט לבדו עשה את ההבדל בסדרה מול גולדן סטייט. ככה זה אצל פופוביץ', על אליפות אחת היה רשום שמו של דאנקן, על אחרת זה של ג'ינובילי ובאחת נוספת היה זה פארקר שבלט. אם זה יקרה גם השנה, כבר לא יהיה ספק מי בעל הבית בטקסס.

פארקר ופופוביץ´. הכוכב של הספרס (GettyImages)

כשחושבים על ההישגים של הרכזים שנתפסים כטובים בליגה, כמו כריס פול או דרון וויליאמס, אין בכלל מה להשוות אותם לאלו של פארקר. הוא נמצא איתנו כל כך הרבה זמן, אבל לעולם לא תכניסו אותו לחמישיית המערב באולסטאר. אין בו את הניצוץ הזה שכולנו מחפשים, אבל הוא פשוט יעיל.

אחרי שנים בהן הציג יכולת בינונית ביחס לפוטנציאל שלו, סן אנטוניו חוזרת למרכז הבמה בזכותו. אולי זו הפרידה מאווה לונגוריה, אולי זה סתם כי הוא מרגיש שיש בו דלק לטבעת אחת נוספת, אבל פארקר הוא הרכז הטוב בליגה כיום.

מצעד ה'בנים של'
לאחרונה יש תחושה שהליגה הולכת ומתמלאת בשחקנים שהם בנים של שחקני עבר או ספורטאים מקצועניים לשעבר. התחושה הזו רק תלך ותתחזק בעונה הבאה, עם לא מעט שמות שכיכבו ויככבו בשנים הקרובות. לא מדובר רק בגלן רובינסון וטים הארדוויי ג'וניורס שהרשימו עם מישיגן, אלא אולי אפילו בגלן רייס ג'וניור שנתן עונה מצויינת בליגת הפיתוח. מדובר בשחקנים שגדלו בנוחיות, ככל הנראה גם עם מגרש כדורסל פרטי בחצר.

לא מדובר בשחקנים שגדלו ברחוב ובעצם הגעתם ל-NBA מגשימים למעשה את החלום האמריקני, אלא בבחורים אינטיליגנטים בדר"כ, שמספרם בליגה רק הולך וגדל. יהיה מעניין לעקוב אחרי התופעה הזאת, שעוד עשויה לשנות את פני הליגה, לא רק מבחינת סגנון המשחק והמחוייבות כלפיו, אלא אולי גם בהפיכתה למעין 'מועדון חברים' סגור.

יואקים נואה. לא ילד רחוב (רויטרס)

הנה המצעד של אלה שכבר הפכו לכוכבים, מבלי לציין את גרנט היל, שאביו קלווין היה שחקן פוטבול מצויין בדאלאס קאובויס, או את קובי בראיינט שנולד באיטליה, בעת שאביו שיחק בליגה המקומית.

3. קליי תומפסון. בנו של מייקל תומפסון, שותף מלא בקבוצת ה'שואוטיים' של הלייקרס, שהחזיקה באותה תקופה בארבעה שחקנים שנבחרו במקום הראשון בדראפט - קרים עבדול ג'באר, מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י ותומפסון עצמו. קליי הפך העונה לאחד הברגים המרכזיים בהצלחת גולדן סטייט ועתידו עוד לפניו.

2. ג'ואקים נואה. אביו אמנם היה טניסאי ולא כדורסלן, אבל כשאתה מקבל את הווינריות והמחוייבות למשחק מגיל ינקות, זה פשוט זורם בעורקים שלך. מה עוד אפשר להגיד על השחקן שחייב פעם עיתונאי לאכול את הנייר עליו הודפס העיתון שלו, אחרי שהאחרון הצהיר כי נואה לא יהיה שחקן.

סטפן קרי. בחסות האבא (רויטרס)

1. סטף קרי. בנו של הקלעי המדופלם דל קרי, הפך השנה לאחד מהכוכבים הכי גדולים בליגה. "לפעמים אחד מהם תופס משחק טוב, אבל כשגם תומפסון וגם קרי חמים, זה פשוט יותר מדי", הודה פופוביץ' אחרי שקבוצתו הפסידה במשחק הראשון בסדרה מול גולדן סטייט. יהיה מעניין לראות אם קרי יידע לנצל את עונת הפריצה הנוכחית גם בשנה הבאה, על מנת להפוך את הווריורס לקונטנדרית אמיתית.