לפני ארבע שנים, רגע לפני "ההחלטה" המפורסמת ששלחה אותו למיאמי, לברון ג'יימס היה עדיין שחקן צעיר. לא רק במובן של התפתחות המשחק שלו, אלא בעיקר בראש. אותו לברון יכול היה לעשות כמעט כל מה שהוא רצה עם הכדור, אבל חשב שההכרה האמיתית מגיעה רק ברגע שיש לך ארון תארים מלא. את התגובות ברחוב לאותה החלטה, הוא ביטל בהינף יד. "הם יתרצו ברגע שאצליח", הוא בטח חשב לעצמו.
אז נכון, ההצלחה עם מיאמי אכן סייעה להפוך מחדש את תדמיתו ובנוסף גם הביאה איתה דור חדש של מעריצים, אבל את רוב אוהדי הספורט הוא עדיין לא שיכנע. הסיבות בגינן הרחוב הספורטיבי מיאן לסלוח לו על אותה החלטה, ובעיקר על הדרך בה היא נלקחה, היו רבות. תארים הם הרי לא הכל בשביל רבים מאיתנו, שבסך הכל מחפשים קבוצה או ספורטאי שמייצגים משהו שאפשר להזדהות איתו. הסיבות לאהדה יכולות להיות מגוונות. בין אם מדובר בהזדהות עם מקום מסויים, אופי, עמדה פוליטית או אפילו סתם בגלל שאהבנו את הצבעים. הכל הולך.
אוהד הספורט האמיתי לא מחפש אך ורק הצלחות (למרות שזה נחמד מדי פעם, תודו) ואת העובדה הבסיסית הזו לברון כנראה שלא העריך נכון. קליבלנד שימשה לו בית במשך שבע שנים. הוא הרי גדל באוהיו וידע בדיוק עד כמה הצלחת הקבוצה חשובה לתושבים. במשך ארבע שנותיו במיאמי, לברון זכה בשתי אליפויות והגיע לשתי סדרות גמר נוספות, רק כדי להבין סופסוף, שאין כמו בבית. על הדרך הוא גם הבין כמה דברים חשובים נוספים. הרגע בו הוא ירד מובס בידי סן אנטוניו לפני מספר חודשים, היה הרגע בו הוא ידע שהוא צריך לעשות אחורה פנה ולהתחיל מהתחלה. כמעט.
 |
| ג'יימס אחרי ההפסד לסן אנטוניו. הביו שצריך להתחיל מההתחלה (רויטרס) |
|
| |
הצלחה לא מבטיחה אהבה
הדבר הראשון שלברון הבין כנראה, הוא שהצלחה לא מבטיחה אהבה. בטח לא אחרי שעזבת את הבית בצורה כזו. המכתב אותו פרסם ברגע "החזרה הביתה", נגע בכל הנקודות הנכונות ואיפשר לו לשוב בקלות יחסית אל לב האוהדים באוהיו. אלה הרי מעולם לא הפסיקו לאהוב אותו, גם כשהוא ביקר בעיר עם מדים חדשים של קבוצה אחרת. הם כנראה קינאו יותר מאשר שנאו. הגעתם של כמעט 17 אלף צופים לאימון הקבוצה, בתוספת לרעש ב'קוויקן לואנס ארינה', הוכיחו זאת מעל לכל ספק. בקליבלנד, לברון הוא עדיין סוג של אלוהים.
בכלל, אם תשוטטו טיפה בעיר, תוכלו לראות כמעט בכל פינה מישהו שלובש את הגופיה עם הכיתוב JAMES והמספר 23. שלטי חוצות ודיבור אינסופי בכל כלי תקשורת על ג'יימס, הם כמעט בלתי נמנעים. אבל ההחלטה לחזור הביתה לא היתה קשורה רק לאהבה אותה הוא מקבל. היא גם היתה קשורה להבנה האמיתית כי אליפות NBA היא אחד הדברים שהכי קשה להשיג בספורט המקצועני. בעצם היתה כאן הודאה בטעות מצידו של ג'יימס, בכל הקשור לאותה הצהרה ילדותית על כמות התארים שייקח מלפני ארבע שנים.
ואם אליפות היא דבר שקשה כל כך להשיג בכל מקרה, הרי שאין הבדל אם תנסה להשיג אותה במועדון נוצץ עמוס בכוכבים, או בקבוצה קטנה יחסית בה אתה מרגיש בבית. מהבחינה הזאת, אליפות אחת בקליבלנד, שווה הרבה יותר מארבע תארים בעיר כמו מיאמי - בעיקר אם גדלת לצד אותם אנשים שהיום מעריצים אותך. בעצם החזרה הביתה, לברון קיבל על עצמו תפקיד של מושיע במובן מסויים. הוא פתאום הבין כמה כח יש לו. כמה השפעה יכולה להיות לו על החיים של אנשים, גם אם הוא לא ממש נוגע בהם באופן ישיר.
 |
| לברון ג´יימס בקליבלנד. קיבל תפקיד אחר מבמיאמי (רויטרס) |
|
| |
"כרגע אני רק מנסה להבין את האישיות של כל אחד"
השבוע חזרה קליבלנד להתאמן בסגל מלא. הקיץ, בבת אחת, השתנה הסגל וקליבלנד הפכה מקבוצה שתשמח אם תגרד את הפלייאוף, למועמדת אמיתית לאליפות. ללברון ג'יימס כמובן, יש חלק כמעט בלעדי במצב החדש. וגם הוא יודע את זה.
במיאמי לברון נשען בשנה הראשונה על דוויין ווייד, שחקן הפרנצ'ייז של ההיט. בשנה השניה הוא כבר תפס פיקוד מלא וכך גם בשלישית. בעונתו הרביעית הוא קיווה לראות את חבריו עוזרים לו, אחרי שהנטל הפך להיות קשה מדי מול יריבה חזקה כסן אנטוניו. בקליבלנד, לברון שוב יישא על עצמו את הנטל, אבל הפעם הוא לפחות נמצא בעמדה בה הוא מרגיש הרבה יותר בנוח. הפעם הוא לא רק שחקן מוביל, אלא גם דמות אב. אם במיאמי הוא לא יכול היה ללמד את ווייד או כריס בוש שום דבר חדש, הרי שבקאבס הוא בעצם כל יכול.
| |
| | הרי הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות לשחקן, בעיקר לגארד שהכל עובר דרכו, זה לגרום לו לחשוב יותר מדי על המשחק שלו ועל ההחלטות שלו. בכל קבוצה יש את השחקן שתמיד סופג את האשמה. אצלנו זה היה תמיד דיון וזה כנראה לא הולך להשתנות | |
| |
| |
| |
השבוע, מספר שעות לפני משחק האימון הפנימי שנערך השבוע, לברון דיבר בדיוק על הדברים האלה. קבוצה קטנה של עיתונאים (באופן יחסי כמובן), תפסה את המלך לכמה מילים "אנחנו רק בהתחלה", הוא אמר לגדוד העיתונאים שעטף אותו. "הדבר הראשון שאני באופן אישי מנסה לעשות, זה להבין את האישיות של כל אחד ואחד מהשחקנים. כמנהיג אתה לא יכול להתייחס לכל אחד באותה צורה, וכשאלמד קצת על האופי של כל אחד מחבריי, אוכל להנהיג כל אחד בצורה שתתאים לו".
 |
| דוויין ווייד. לברון נשען עליו בשנה הראשונה (רויטרס) |
|
| |
מדביק את כולם
לברון אמנם הכניס את הדברים בקונטקסט של הסתגלות למערכת ולשיטה חדשה ועל הדרך דיבר גם על החשיבות של הכנה גופנית נכונה בשלב הזה של העונה, אבל את ההתמקדות על כל נושא המנהיגות, קשה היה לפספס. כשנשאל על התפקיד אותו הוא מתכוון לקחת עם שני הצעירים המבטיחים של הקבוצה - קיירי אירווינג ודיון ווייטרס, הוא כבר החל להישמע פחות כמו חבר לקבוצה ויותר כמו אב גאה, או לפחות אח גדול. קלישאות? תשכחו מזה.
אירווינג ובמיוחד ווייטרס, היו שניים שקצת איבדו כיוון בשנתיים האחרונות. לשניהם יש כשרון רב, זה ברור, אבל משהו בדרך השתבש. במקרה של קיירי, זו היתה כנראה המעמסה הכבדה שנחתה עליו, כמי שאמור היה להחזיר את קליבלנד למעמד של מתמודדת על אליפות, בעידן שאחרי לברון. עכשיו כשלברון חזר והוא עצמו קטף את תואר ה-MVP במונדובאסקט, אירווינג נראה אחרת לגמרי ונראה שהוא נדבק בחיידק הזה ששמו לברון, איתו הוא שוחח ארוכות עוד לפני שהמלך שב הביתה. בכלל, קינג ג'יימס מקווה להדביק את כולם בחיידק. הרי מדובר בספורטאי עם מוסר עבודה מטורף ורצון עז לנצח - שני דברים שקל להתחבר אליהם, אבל קשה לבצע.
רגע לפני אותו ראיון אינטימי עם מעט העיתונאים שנכחו במתחם של הקאבס בפאתי קליבלנד, לברון לקח את קיירי לאימון קליעות משותף, הרבה אחרי שכולם כבר היו במקלחות. הם לא רק זרקו לסל, אלא גם החליפו כמה מילים. מדובר כנראה בחלק מהתהליך עליו דיבר לברון, שמנסה להכיר את חבריו ולהבין כיצד הוא בדיוק יכול לעזור לכל אחד מהם ועל הדרך גם להדביק אותם בחיידק. הסיפור עם ווייטרס אגב, מעט שונה, מכיוון שמדובר בשחקן שחסה תמיד בצילו של אירווינג וכעת יצטרך להתרגל למעמד חדש.
 |
| דיון ווייטרס. "הוא תמיד ספג את האשמה" (רויטרס) |
|
| |
"דיברתי עם דיון לא פעם. זה משהו שעשיתי ואני מתכוון לעשות עם קיירי, עם טריסטן תומפסון, עם כולם", הוא סיפר. "בשלב הזה אתה לא מדבר על דברים מקצועיים. הרי הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות לשחקן, בעיקר לגארד שהכל עובר דרכו, זה לגרום לו לחשוב יותר מדי על המשחק שלו ועל ההחלטות שלו. בכל קבוצה יש את השחקן שתמיד סופג את האשמה. אצלנו זה היה תמיד דיון וזה כנראה לא הולך להשתנות".
"מה שקרה בעבר כבר היסטוריה והעתיד לא ידוע אז אתה חי בהווה", המשיך לברון בהתייחסו ללקחים אותם ניסה להעביר לווייטרס. "למה נתפלים דווקא לדיון? אולי זה בגלל העמדה שבה הוא משחק ובה הוא בעצם מתחרה עם קיירי. אמרתי לו ,'אתה לא יכול להתרגש מזה. תשחק כמו שצריך ותשלוט בעמדה שלך'. אנשים יכולים לכתוב ולהגיד מה שהם רוצים, אבל אנחנו צריכים לדעת לחשוב על עצמנו ולא לחשוב מה אחרים חושבים עלינו'".
"אין דבר שלא ראיתי בליגה הזאת"
כן, לברון מרגיש שהוא המנהיג האמיתי בקבוצה. זה לא שאין מאמנים ומנהלים מעליו, אבל הוא אמור להיות זה שלוקח את הקבוצה עליו ונדמה שזה ברור לכולם. "אין דבר שלא ראיתי בליגה הזאת", הוא הצהיר, אך גם מיהר להסביר. "אני יכול להגיד את זה אחרי שזכיתי בתארים וגם הפסדתי אותם. בשנה הראשונה במיאמי ראיתי דברים מהתקשורת שלא האמנתי שאראה ואני חושב שאני יודע איך להתייחס אליה. אני לא אומר שאני יודע הכל, אבל ראיתי הכל. אני עדיין לומד דברים חדשים כל הזמן".
| |
| | בתור אחד שגדל על ספורטאים גדולים כמו מייקל ג'ורדן, דיון סאנדרס ואלן אייברסון, אני יודע עד כמה סיפורים כאלה יכולים להיות מקור השראה | |
| |
| |
| |
בינתיים הוא גם הודה כי אותה הצהרה על שש ושבע אליפויות במיאמי, היתה טעות. "למדתי שצריך סבלנות", הוא גילה במסיבת העיתונאים של פתיחת העונה. "כולם רוצים לראות את התוצר הסופי, אבל לא כל כך מבינים שמדובר בתהליך שיש לו התחלה וסוף, אבל גם הרבה דברים קטנים באמצע. כיום, אני יכול להבין את זה. בכיתי לא מעט. היו לי דמעות של שמחה ודמעות של עצב. הייתי פעמיים למעלה ופעמיים למטה. אני יודע בדיוק מה זה".
 |
| בלאט. מוכן ל'הייפ'?(מיכה בננו) |
|
| |
מנהיג קהילתי
בניגוד לימיו במיאמי, ג'יימס מבין כיום את כמות ההשפעה שיכולה להיות לו על הקבוצה בה הוא משחק. מעבר לזה, הוא גם מבין את כמות ההשפעה שיש לו על הקהילה כולה. ההתלהבות משובו העירה, שכבר חצתה כנראה כל גבול אפשרי, הגיעה לשיאים חדשים (שבוודאי עוד יישברו במשחק מול מכבי ת"א), באותו אימון שהיה פתוח לקהל. או כמו שהעיתונאי המקומי, ג'ו וארדון, ניסה להסביר: "סוריאליסטי זו לא מילה שהולכת ביחד עם משחק אימון פנימי, אבל עם 16,723 צופים בארינה, ששואגים כל כך חזק בהצגת השחקים עד שלברון עצמו לא יכול היה לשמוע שקוראים בשמו, זה אומר שלא מדובר במשחק אימון רגיל. זו הולכת להיות עונה מיוחדת".
לפניי פתיחת האימון, ג'יימס הספיק להתחבק עם ג'קי קאסטר, ילדה חולת לוקימיה, שהתרגשה ברגע שלברון ניגש לחבקה. מדובר במקרה אחד מני רבים בהם לברון נרתם לטובת אדם בודד או ארגון בתוך הקהילה המקומית. יש לו קרן שתורמת לילדים נזקקים, בתי ספר ומה בעצם לא. לברון עוזר לקהילה כך נראה, כמעט בכל דרך אפשרית. הוא אמנם מרוויח לא מעט מכל הבאז סביבו, אבל על הדרך מנסה גם להחזיר משהו לאנשים.
קחו למשל את חברת ההפקות שלו, שכבר רקחה שתי סדרות שאמורות לעלות לאוויר מאוחר יותר במהלך החודש. האחת, Becoming, מספרת למעשה את סיפורו של לברון עצמו ותשודר בערוץ דיסני XD המיועד לבני העשרה. "בתור אחד שגדל על ספורטאים גדולים כמו מייקל ג'ורדן, דיון סאנדרס ואלן אייברסון, אני יודע עד כמה סיפורים כאלה יכולים להיות מקור השראה", גילה ג'יימס. "כשגיליתי שגם הם חוו את אותם דברים שאני חוויתי, ידעתי שאני רוצה ליצור פרוייקט כזה".
 |
| לברון ג´יימס. לוקח על עצמו תפקיד מעבר להיותו שחקן (רויטרס) |
|
| |
ג'יימס הולך להפוך לדמות מפתח בקליבלנד. בין אם מדובר על מנהיג בתוך חדר ההלבשה או מחוצה לו. עבור בלאט, כלל לא בטוח שמדובר בחדשות רעות. המאמן הישראלי הרי תמיד ידע להנות משחקנים אינטילגנטים שלוקחים את על עצמם מנהיגות, ובגיל 29 לברון הוא בדיוק כזה.