משה אסולין הוא דמות להערצה בדימונה ובאזור הדרום. שחקן הכדורגל הוותיק בן ה-34 כשהוא בעצמו מעגל כבר ל-35 ("אני תמיד מעלה למעלה, למרות שיום ההולדת שלי רק באוקטובר"), פתח עונה מספר 11 ברציפות (!) במדי מ.ס. דימונה מהליגות הנמוכות, מליגה א', יותר נכון. קבוצה שהשנה רוצה להגיע לליגה הלאומית בתום העונה, ועל כן צירפה לא מעט שחקנים איכותיים, את שמעון ביטון על הקווים ואת ניר קלינגר כמנהל מקצועי.
אסולין מאז ומתמיד בדימונה, למרות שיש מי שחושב שגדל בכלל בבירת הנגב, זאת בגלל שהיה לשחקנה של הפועל באר שבע, שם התחיל את הקריירה שלו. אסולין נשוי לשירן ולהם שלושה ילדים, יהל, שחר והדר. "הכרתי אותה בגיל צעיר", מספר אסולין ל-ONE. "אני הייתי בכיתה י"א והיא הייתה ב-י'. מאז, אנחנו לא עוזבים. תמיד שואלים אותי אם אני באר שבעי, אז לא. גדלתי בדימונה ומאז ומתמיד אני שם.
"בגיל 6 ידעתי שאני רוצה להיות שחקן כדורגל. התמיכה מצד ההורים והמשפחה לא איחרה לבוא. אבא שלי, אלי, מלווה אותי לכל מקום, מלבד המשחקים שהיו מתקיימים בשבתות, אז הוא ארגן לי טרמפ שאוכל להגיע בבטחה וללא בעיות. ככה זה היה תמיד. נוסעים לבאר שבע עם התיק, עושים קניות בבאר שבע, אימון וחוזרים הביתה. עד לפני שנתיים אפשר היה לראות אותו עוד מגיע לאימונים שלנו. זה מדהים".
משה אסולין (יונתן גינזבורג)אסולין המשיך: "גם היום, ביציע, הוא מלווה אותי. אני יודע בדיוק איפה הוא יושב. בתור ילד אני זוכר את השריקה שלו, שאזהה אותו בין היושבים ביציע. אני חושב שהגשמתי את עצמי כשהגעתי לבוגרים של הפועל באר שבע. זה היה משהו שחלמתי עליו, משהו שרציתי, לקחתי איתם גביע, עליתי איתם ליגה וזהו. בסופו של דבר זה כבר לא התאים לשני הצדדים ונפרדנו. עזבתי לשנת השאלה בהפועל כפר סבא והפועל אשקלון הייתה התחנה האחרונה שלי בליגות הבכירות".
הירידה המהירה לליגה ב' מהרמות הגבוהות: "החלטתי לבנות בית ומשפחה ולחזור הביתה, קרוב לכולם. יש לי גם עבודה מסודרת מזה תשע שנים ואני יכול לשלב את זה עם הכדורגל. היה לי חשוב למנף את המועדון הזה כי מדובר בקבוצה שגדלתי עליה והיא חלק מהעיר הזאת. ככל שהתקדמו השנים הצלחנו לחצות את חומת ליגה ב' ולעלות לליגה א'. למרות שחזרנו בחזרה לליגה ב', ידענו להתגבר על זה ולהעפיל בחזרה לליגה א' עם שמעון ביטון. שנה שעברה הגענו לעוד נקודת ציון כשנכנסנו לפלייאוף העליון והשנה אנחנו מכוונים ללאומית, לשם כך התכנסנו".
עוד אמר: “היית צעיר כשהגעתי מליגת העל ומהלאומית לליגה ב'. בן 25 בסך הכל. עלו מחשבות אולי להישאר, אולי לא, אבל בסך הכל הכללי? רציתי להקים משפחה, להביא ילדים ולא תמיד בליגת העל ובליגה הלאומית יש מקום ואז לך תילחם על המקום שלך, על הפרנסה שלך, זה היה לי קשה בתור בנאדם ושחקן. נגיד והייתי ממשיך בליגת העל, אין בטוחות לזה שתמשיך לממש את הפוטנציאל שלך ואז אתה מגיע לגיל 34 ומה? זורקים אותך. אתה נשאר בידיים ריקות. לא רציתי להגיע לסיטואציה שכזו. כל שנה הייתה מלחמה על חוזה, לא משלמים ואלו דברים שהציקו לי".
משה אסולין (יונתן גינזבורג)על דימונה כמועדון כדורגל פריפריאלי. "אין ספק שלמועדון כמו דימונה קשה יותר להביא שחקנים ממועדונים שנמצאים במרכז הארץ. זה שונה. לא כל אחד ירצה לעזוב הכל ולרדת דרומה. לצערנו, שומעים לא פעם שאומרים על דימונה שהיא עיר נידחת. ככל שהשנים עוברות, אנחנו רואים יותר ויותר שחקנים נשארים כאן כי טוב להם. מבאר שבע, מהמרכז, שכאן כבר שנה-שנתיים, מבינים שיש כאן משהו חזק שנבנה קדימה ולפעמים מזכירים את זה כי לא חוו את אותה החוויה במועדונים מהמרכז".
על רקע היותה פריפריאלית, דימונה הוציאה בודדים לליגות הבכירות: "יוסי בניון, כפיר אדרי, אני, כן. בודדים, ממש ככה. זה הרבה תלוי באישיות שלהם. כמה אתה מוכן לוותר כבנאדם על הרבה דברים מהחיים שלך בשביל הכדורגל. במהלך התקופה שלי בהפועל באר שבע היו לי הרבה ויתורים, אין ספק. זו אחת הסיבות שאמרתי לעצמי שאני עוזב את זה. ויתרתי על עצמי מבחינה חברתית, כשלמשל מכיתה א' לא יצאתי לאף טיול שנתי, לא יוצא עם חברים, לא יושב עד מאוחר, לטייל, נופשים וכל הדברים שאתה חושב לעצמך שבנאדם רגיל עושה, לא הייתי עושה פשוט".
המנטליות שהכיר בליגות הבכירות לעומת מה שראה בליגה א' ו-ב': "היום, הכל שונה. החשיפה שיש לצעירים, מה שמנגישים להם מבחינה מקצועית, משהו שלא היה לנו בצעירותנו. לתחושתי, לילדים היום יש פחות תשוקה ורעב ממה שהיה לנו אז. אני רואה את זה בהרבה מקומות ולפעמים גם אצלנו. יש להם הכל, את כל מה שחולם עליו ילד שרוצה להיות כדורגלן, אבל אין להם את האני הפנימי שלהם. כשהיינו צעירים, היינו צריכים להקיא דם בשביל לעלות לבוגרים. להתנהג יפה, לא לצייץ בכלל. היום החוצפה, לא רוצה להגיד שהיא שלילית, אבל קיימת והם מהר מאוד הופכים להיות חלק מהחבר'ה בקבוצות הבוגרות".
מ.ס דימונה (יונתן גינזבורג)לגבי כך כשברקע חידוש חוזה 11 במספר וכניסה לתקופת אבל לאחר מות אימו, רחל ז"ל: "להגיד את האמת? זה תפס אותי כל כך לא מוכן. גם לא רק לא מוכן, ככל שאתה מתבגר, אתה חושב על העתיד. על מה יהיה איתי ואיתנו ועם כולם. אם הם ימותו ואני לא אראה אותם. זה קשה. עד שזה לא נוקש לך, כמו שאומרים, בבית, אז אתה לא בזה. אתה לא מבין את גודל הכאב והחיסרון של האדם הקרוב אליך. מי שמכיר אותי, יודע שכל חיי הייתי ילד של בית. גם כשגרתי בכפר סבא וגם כשאני במחנות אימונים, אני לא מפספס את השיחה הביתה. זה יקר מנשוא.
"אני נזכר באותו יום רביעי, שהיה אמור להיות לנו אימון צהריים ועבדתי בוקר. אמרתי שאסע עם האוטו בכדי שאסיים מוקדם ואוכל לנסוע לאימון. רגע לפני שאני פונה שמאלה ביציאה מדימונה, אני מקבל טלפון מגיסתי והיא אומרת לי שעושים לאימא שלי החייאה, היא נפלה. באותו הרגע עשיתי פרסה ונסעתי היישר לבית. כשאני מגיע לשם אתה רואה את ההמולה, את האמבולנסים, איחוד הצלה וכל המי ומה. לא האמנתי למראה עיניי. הייתי בשוק באותם רגעים. עליתי הביתה וראיתי את אימא שלי נאבקת ונלחמת".
אסולין המשיך: "הצליחו להחזיר לה דופק, עלינו על אמבולנס ונסענו לבית החולים בבאר שבע. שמו אותה שם בחדר טראומה, שבדרך כלל לוקח זמן עד שרופא יוצא אלינו להגיד לנו מה קורה. זה דווקא היה די מהר. בתוך פחות משמונה דקות, יצא רופא ואמר לנו שלצערו אין כל כך הרבה מה לעשות כי אימא שלנו עברה מוות מוחי ויש לנו עכשיו 24 שעות ליהנות ממנה. זו מכה גדולה. אתה מרגיש חסר אונים, לא מאוזן, לא מאמין שזה קורה לך, אתה ללא שליטה. אתה שואל את עצמך אם כל מה שעשית וכל מה שחווית איתה וכל מה שהיה לא הולך להיות יותר? התשובה די ברורה וזה שורף את הלב.
“ישבנו לידה ארבעה ימים. 24 השעות שדיבר עליהן הרופא עברו. הייתה ציפייה לנס, לא אשקר. עשיתי איתה גם שישי-שבת שמבחינתי זה היה הדבר שלא אשכח אותו בחיים שלי. זה היה לשבת ליד המיטה שלה, להתפלל את תפילת השבת כמו שצריך, מ-א' ועד ת', לתת לה לטעום את הקידוש, אפילו שהיא לא פה, אבל אתה מרגיש שאתה עושה את הדבר האחרון והכי נכון לאימא שלך ואז ב-21:42 בדיוק, שאני יודע שבדימונה הוציאו ספרי תורה ובירכו אותה וזוהי השעה המדויקת שהוא החליט לקחת אותה. חזרנו הביתה, אינסוף אנשים מגיעים וההלוויה ב-23:00 בלילה, זה היה קשה".
על הקושי: "אני עדיין בוכה. כל הזמן. אני יודע שקשה לקום מזה, אבל תמיד לימדו אותי להסתכל על הטוב, בכל מצב, גם כשאתה למטה בתחתית. גם כשלא הלך בכדורגל, אימא שלי תמיד נתנה את המילה הטובה ואמרה לי להסתכל לא על הדברים הרעים שיוצאים, אלא על הטוב שיש מאוחרי כל הדברים הקטנים שאנחנו עושים במהלך החיים. זה קורה, אתה למטה בתחתית ומפה אתה יכול לעלות, רק לעלות. אלו הם חיינו, אנחנו צריכים לדעת להתמודד איתם בטוב וברע ולהיות חזקים בשביל עצמך ובשביל הקרובים שלך שעוטפים אותך".
משה אסולין ואימו, רחל ז"ל (פרטי)282 הופעות במדי דימונה. 95 שערים. מתקרב ל-300 הופעות, מה שכמעט ולא רואים אצל שחקנים היום: "אני אגיד את זה ככה – משה אסולין זה דימונה ודימונה זה משה אסולין. ככה פשוט. אני לא יכול להיות בקבוצה אחרת והם כנראה לא יכולים בלעדיי. לאורך כל השנים האלה היו לי הצעות ושדרוגים בסכומים שאתה לא יכול לתאר לעצמך. בחיים לא היה לי רצון או הרגשתי צורך לעבור לקבוצה אחרת, כי ידעתי שמבחינת האני המאמין שלי, מה שאני מביא לדימונה זה משהו שלא אוכל לתת במקום אחר. רבים תוהים כמה חוסן יש בי. גם כשאני לא פותח, אני לא מתבאס מזה. אני קודם כל רואה את טובת הקבוצה. מאמנים ואנשים שמגיעים להנה נדהמים ממני.
"לגבי המספרים, אין ספק שאשמח מאוד להגיע ל-300 הופעות. לא יהיה מאושר ממני לעשות זאת בעיר בה נולדתי, בקבוצה אותה אני כל כך אוהב ונמצא בה לא מעט שנים. אני כן רוצה להגיד, שאם לא הייתי קורא את מה שעלה ב-ONE על אימא שלי, רחל ז"ל, לא הייתי יודע בכלל כמה הופעות יש לי בדימונה וכמה שערים כבשתי. הייתי בשוק, קיבלתי כל כך הרבה הודעות על הנתונים הללו. אני אומר לעצמי איפה אני? איך הכדורגל והזמן רץ מהר, מרגיש לי שרק אתמול התחלתי".
לגבי המשחק מול שעריים: "המשחק מול שעריים, שנפרדנו מהם ב-1:1, היה קצת מבאס. השוער שלהם תפס יום מהסרטים. הילד שלי ניגש אליי בסיום המשחק ואמר לי 'אבל אבא... אמרת שתבקיע גול לכבוד סבתא'. זה היה מצמרר, אבל אני כאן בשביל לשמח את המשפחה שלי ואת אבא שלי וזה עוד יגיע, הכל בזמנו. כואב לי שהחטאתי את הפנדל. אלו היו שניות שלא הייתי שם. הייתי בהלם שהכדור לא נכנס לשער. אשתי אמרה לי שהיא מכירה אותי כל כך הרבה שנים והרבה זמן לא ראתה אותי ככה. זה היה קשוח. כל כך רציתי לשמח את אימא שלי בשער. כל כך רציתי להקדיש לה את השער הזה".
ברביעי האחרון דימונה נסעה לספורטק דרום ופגשה את הכפועל כפר שלם. הקבוצות נפרדו ב-2:2, תוצאת תיקו שנייה עבור דימונה, שמכוונת לעלות לליגה הלאומית. משה אסולין היה בסגל, אך לא עלה לכר הדשא. ההופעה ה-283 עוד תגיע בבוא היום.
צפו בבן מנספורד עוקץ את מכבי חיפה