פתאום הם התפרצו פנימה. בערך 30 מהם היו שם. הם הגיעו למוזיאון החוויה האולימפית, משהו שנשמע אולי כמו מקום שלא יגרה אף ילד בגילם, אבל כבר בכניסה הם התלהבו ממה שראו. זה מוזיאון טכנולוגי, כזה שיכניס לפוקוס גם מי שסובל מבעיות קשב וריכוז. הם חלפו על פניה, והיא חייכה. אחת מהם אמרה לה שלום קצר בנימוס, מבלי לדעת כנראה שתכף תלמד עליה דבר או שניים שידהימו אותה. הם זיהו אותה וחלקם התלהבו גם מהמצלמות, אבל שמרו על איפוק. עד שלפתע התקרבה אליה המורה שלהם. "הם אולי לא יודעים אבל מבחינתי את חלק מההיסטוריה שלי", התפרצה לעברה המורה בחיוך נרגש. "מצטערת אם הפרעתי, הייתי חייבת לבוא להגיד לך שלום. אני מעריצה שלך".
יעל ארד נעשתה נבוכה. מתחת לחזות הקשוחה, היא עדיין צנועה ועדיין מתרגשת ממחוות של אנשים זרים, גם בפעם המיליון-ומשהו שפונים אליה ואומרים לה את זה. ואומרים, בלי סוף. היא הספורטאית המפורסמת ביותר בישראל והיא הראשונה שזכתה במדליה אולימפית. זו הייתה מדליית כסף, בברצלונה 1992. מאז גדלנו, התפתחנו, זכינו בעוד שמונה מדליות אולימפיות ואפילו הקמנו מוזיאון. היא הייתה הראשונה שהצליחה לפתוח את הדלת לעוד רבים וטובים כמוה, והיא הייתה גם הראשונה שעמדה בדלת הכניסה למוזיאון באותו היום. יש לה מן קטע שכזה, להיות הראשונה.
לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל, ONE עם פרויקט תיעודי מיוחד של הספורטאים הגדולים ביותר. אלה שהיו שם ברגעים שעיצבו את הספורט הישראלי, שעשו היסטוריה ורשמו הישגים גדולים שאיחדו את המדינה כולה "בדרך ל-70". איך הם חיים כיום, איך הם רואים את הספורט הישראלי ואיך נראית המדינה מבעד לעיניהם. בווידיאו ניתן לצפות בה מספרת על הרגע הגדול שלה ב-70 שניות: הזכייה במדליה הישראלית הראשונה במשחקים האולימפיים.
יעל ארד: כשזכיתי בכסף נפרצו הגבולותיעל ארד, בת 50, ג’ודאית לשעבר, חברת הנהלה בוועד האולימפי בישראל ואשת עסקים מצליחה כיום. היא זו ששברה את תקרת הזכוכית כשתקעה את הדגל על הפודיום. זה קרה ב-30 ביולי 1992. מאז הופעת הבכורה של ישראל בהלסינקי 1952 ועד לאותו הרגע לא מעולם נחת בארץ הקודש ספורטאי עם מדליה אולימפית על הצוואר. 40 שנה. היא זכתה בהרבה מדליות, אבל זו הייתה המשמעותית מכולן, גם בגלל ששלושה חודשים לפני כן היא סבלה מקרע במיניסקוס. בגמר היא הפסידה לקתרין פלורי בהחלטת שופטים, אחרי שהקרב הסתיים בלי ניקוד, והיא לא הייתה מרוצה מזה. היא רצתה את הזהב, אבל מהר מאוד היא הבינה את גודל ההישג והקדישה אותו לי"א חללי מינכן. בכך היא ריגשה עם שלם ואפילו זכתה להדליק משואה בהר הרצל.
יעל ארד. ריגשה עם שלם (מוחמד מוררה)יעל, 70 שנה למדינה זה ציון דרך היסטורי. מה את מרגישה ביום שכזה?
"כמו כל ישראלי, אני חושבת שמה שהספקנו לעשות ב-70 שנה זה מדהים. ייבשנו ביצות, נלחמנו על זכותנו לחיות במדינה הזו ופיתחנו אפילו אומת סטארט-אפ, כך שעשינו דרך יפה. אומנם אנחנו בתקופה קצת מאתגרת מבחינה ציבורית, אבל בהחלט יש לנו על מה להיות גאים".
הרגע הגדול שלך כספורטאית היה כמובן עם הזכייה במדליה האולימפית בברצלונה. זה היה רגע שהפך את המדינה. מה את הרגשת ברגע שזכית בה?
"זה היה רגע של שלמות אמיתית, רגע שאדם שואף אליו כל החיים. נגעתי בשמיים. הגשמתי את כל החלומות הכי כמוסים שלי ועשיתי את זה במו ידיי. היכולת לגייס את עצמי פיזית, טכנית ומנטאלית ליום אחד שבו הייתי מעל היכולות הרגילות שלי ולהיות הכי טובה שאפשר זה רגע באמת מיוחד. אם הגעתי להיות הטובה ביותר בעולם אז כנראה שאין דבר שעומד בפני הרצון".
היה לך מעט מוזר לחזור לארץ, לתוך הבלגאן?
"כן. הייתה לי סוג של חוויה מקדימה כשחזרתי שנה קודם מהזכייה במקום השלישי בעולם, שזו הייתה מדליה עולמית ראשונה בג’ודו ובכלל כמעט בכל הענפים האולימפיים. זה רגע מוזר שבו אתה מבין שיש איחוד בין יעל הקטנה מתל אביב, הילדה שכל החיים חלמה ובסוף הגשימה, לבין הציבוריות הישראלית. ההישג הפרטי שלי הפך להישג של כולם וזה נתן תוסף של גאווה לאומית. זה רגע שבו החיים שלי השתנו לתמיד. הפכתי לסוג של נכס לאומי, עם המון אחריות. רגע טוב".
יעל ארד על דוכן המדליות בברצלונה (אלבום פרטי)הרגשת שהרגע הזה שינה את הספורט במדינה, כמו שכולם חושבים?
"כן. הייתה תחושה שנפרצו הגבולות, שגם אנחנו יכולים, שמחסום פסיכולוגי מאוד קשה נפרץ. זה גם הגיע 20 שנה אחרי אירוע הטבח במינכן והוכחנו שהספורט הישראלי לא נכחד, שהמשכנו עם המורשת שלהם קדימה".
גם הקדשת את המדליה לחללי מינכן. מה עמד מאחורי ההחלטה הזו?
"כשגדלתי בתור ילדה ונערה להיות ספורטאית בוגרת, המסורת הכי חזקה של הספורט הישראלי והרגע הכי משמעותי עד אז היה הרצח במינכן. הרגשתי שאנחנו חייבים להדגיש את זה שאנחנו חלק מהמורשת של 11 הנרצחים ושלא שכחנו אותם. גם פגשתי את המשפחות שבועיים לפני הנסיעה לברצלונה, אז יצאתי מהבית בהחלטה שאם אני אזכה במדליה אולימפית - אני אקדיש אותה למשפחות. לדעתי, דווקא ברגעים האלה, כשעומדים על גג העולם, צריך לחשוב גם על הקהילה שממנה באנו ולדעת להחזיר לה, וזו הייתה הדרך שלי להחזיר לקהילת הספורט הישראלי".
כשזכית במדליה, הבנת את גודל ההישג עבור מדינת ישראל באותו הרגע או שזה הרגיש לך יותר כמו הישג אישי שלך?
"הגעתי למשחקים האולימפיים בברצלונה עם עול כבד שקשה לתאר אותו. לי קשה להבין עד היום איך עמדתי בלחצים האלה. זה לא היה לחץ של שבוע לפני התחרות, זה היה במשך שנה שלמה. הציבור הפעיל עליי לחץ שקשה מאוד לתאר, ובזמנו היו מדורות שבט בעיתונות עם ערוץ אחד, כך שכולם היו בתוך זה. שנה שלמה לא עניתי לטלפונים, הייתי מוקפת בצוות מאוד מצומצם שגונן עליי וזה לא היה קל. כשהגעתי למשחקים האולימפיים עם תואר של ‘התקווה האולימפית’ זה היה מאוד קשה. כמובן שהיה גם את הרצון האישי שלי לזכות, כי היו לי מדליות באליפות אירופה ובאליפות העולם אבל לא הייתה לי מדליה אולימפית, ככה שהמדליה הזו הייתה משהו שרציתי להשיג קודם כל לעצמי, אבל ברור שברגע שעליתי לגמר אז זה היה רגע שכל אחד הבין שהוא היה רגע היסטורי ושהוא לא רק רגע פרטי שלי".
התבאסת קצת מההפסד לקתרין בגמר?
"התבאסתי מאוד אבל בראייה לאחור זה בסך הכל די סימבולי".
יעל ארד וספורטאי המשלחת האולימפית האחרונה (נעם מורנו)איך את רואה את הספורט הישראלי כיום?
"הספורט הישראלי עשה התקדמות אדירה מאז שפרשתי, הן בעומק של הספורטאים והן בצד הפסיכולוגי והמנטאלי, כי כל ספורטאי וספורטאית נוסעים כיום לתחרות הזו כדי לפרוץ גבולות ולהפוך לטובים בעולם. זה כבר ממש מובנה בחשיבה של הספורטאי הישראלי. ועדיין, ההון האנושי צריך להיות הרבה יותר במרכז. אומנם הספורטאים הבוגרים הם במרכז ויש התקדמות גדולה עם ספורטאי הנוער, אבל המאמנים לא מספיק במרכז, רמת הניהול צריכה להשתפר ויש עוד הרבה מה לעשות. אם ניקח את המשולש הזה של הספורטאים, המאמנים והמנהלים, ונקפיץ אותם בכמה דרגות באיכות אז אני חושבת שנעשה קפיצת מדרגה נוספת. אם נשקיע בנוער עשרה עד 15 מיליון שקל בשנה, שזה לא הרבה, אנחנו גם נקבל אפשרות בתוך שמונה שנים לזכות בהרבה יותר מדליות".
יש לך תפקידים ניהוליים, יש לך השפעה ואת גם רואה מה קורה בעולם. מה מייחד את הספורט שלנו לעומת השאר?
"כמו הרבה דברים במדינת ישראל, יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם, את הסטארט-אפים הכי טובים בעולם ואנחנו זוכים בפרסי נובל או במדליות אולימפיות למרות שיש לנו מדינה עם אחוז אוכלוסיה קטן מאוד ביחס למדינות בשאר העולם. מה שמייחד אותנו זו הפירמידה ההפוכה. אנחנו משקיעים במעט יחסית, משקיעים באלופים שמשליכים על האלפים שמתחת, ולא להפך. היכולת שלנו לזקק את הפוטנציאל הזה, לתפוס את המעטים ולהוביל אותם לזכייה בהצלחות זה משהו שהוא מאוד לא אופייני לספורט העולמי, ואנחנו צריכים לטפח גם את השאר".
יעל ארד. "רמת הניהול צריכה להשתפר" (רדאד ג'בארה)כשאת רואה מישהו אחר זוכה במדליה אולימפית ישראלית, למה זה גורם לך?
"זה עושה לי המון התרגשות וגאווה כי אני יודעת איזו דרך כל אחד מהספורטאים האלה צריכים לעבור כדי לגעת בשמיים. לפעמים קשה להאמין מה עבר עליהם. זה נוגע בי במקומות מאוד עמוקים".
את אשת עסקים עכשיו ואנחנו רואים יותר ספורטאים שמגיעים למגזר העסקי. איך פתאום נוצר כזה קשר בין העולמות?
"אנחנו רואים מחזור שלם של ספורטאים שיוצאים למגזר העסקי לצד כאלה שנשארים בספורט. היום אנחנו יודעים שהכלים שמביאים את הספורטאים לפסגה יכולים לשמש אותנו גם לחיים האזרחיים ולשוק העבודה, ולכן חברות עסקיות פונות אליי ומבקשות לשלב ספורטאים כי הן מבינות שיש לספורטאים שלנו נכסים. אם זו היכולת לסמן מטרות, היכולת להתמודד עם אכזבות וקשיים, היכולת לעמוד במצבי לחץ - כל אלה עומדים לזכותם, אז הם יכולים להתפתח גם בהמשך ולעשות קריירה שנייה. בכלל, לדעתי זה חשוב שהם ישתלבו גם במגזר העסקי וגם באיגודי הספורט או בוועד האולימפי, כי ככה נראה יותר השפעה של אנשים שמבינים את הצרכים לצד יכולות ניהול, וככה נוכל להצעיד את הספורט בארץ עוד יותר קדימה".