המסע המטורף של פטיוק להוצאת הוויזה בוונצואלה

הגענו לקוסטה ריקה חמישה ימים לפני תחילת התחרות. המאמן שלי, אסף ימין, תיכנן להגיע לשגרירות ונצואלה בקוסטה ריקה מוקדם בכדי שיספיקו להנפיק לי את הוויזה.

הגענו לשגרירות, חדר קטן שבו היה פקיד אחד ועוד מספר אנשים שחיכו לתור למסור בקשה לוויזה (כמובן שהיו מקומיים, הייתי הזרה היחידה) וגם אנחנו חיכינו לתור שלנו. אז עוד היינו אופטימיים כי הייתה לנו את כל ״הניירת״ הדרושה כמו הזמנה מהתחרות בוונצואלה, בקשה ממרכז הטניס, תעודת יושר מהמשטרה, פנקס חיסונים, בקשה מה-ITF העולמי. הגדלנו לעשות ותירגמנו את הכל עוד לאנגלית וספרדית.

לרה פטיוק. הראש בוויזה, לא בטניס (מיגואל לוטרודט)

הגיע התור שלנו ומסתבר שהפקיד לא יודע אנגלית בכלל והוא כמובן זיהה במהירות שאנחנו לא מקומיים ושאל מאיפה אנחנו. ענינו בלי להתבלבל: "ישראל", והוא פתח עיניים. הופתע שאנחנו פה בכלל.

הפקיד אמר שאי אפשר לעשות ויזה לוונצואלה בגלל שאנחנו לא מקומיים והמקום היחידי שניתן לעשות זאת זה בישראל. אסף עם הספרדית העילגת שלו הסביר לו שאין בישראל שגרירות של וונצואלה בגלל בעיות פוליטיות. בזמן שאסף ניסה לתקשר איתו ולהראות לו את כל הניירת הסתכלתי מהצד על המצב וזה היה פשוט מגוחך.

שדה התעופה בוונצואלה. היעד הנכסף

הפקיד לא רצה להסתכל אפילו וישר סירב בגלל שאנחנו מישראל. הוא שאל למתי אנחנו צריכים את הוויזה ואמרנו לעוד כמה ימים, הוא אמר שזה בחיים לא יהיה מוכן בזמן הזה. הרגשנו שזה מיותר, פשוט לא רוצים אותנו שם. הסתובבנו והלכנו.

התחלתי את התחרות בקוסטה ריקה והפסדתי ברבע הגמר (סיבוב רביעי) ולאחר ההפסד שלי החלטנו ללכת שוב לשגרירות לנסות. הייתה לי הרגשת דה ז'ה וו. אותו פקיד, אותו משרד, אותה תשובה. זה היה נראה אבוד. הפקיד הסביר שבכדי להכין את הוויזה הוא צריך לקבל אישור מהמדינה במחשב. הבעיה היא שרק שר הפנים יוכל להנפיק את האישור הזה.

אסף התקשר לדני גלי, מנכ״ל מרכז הטניס, למארגני התחרות בוונצואלה ולבכיר מה-ITF בכדי שיפעילו לחץ על הממשלה. האמת היא שבאותו רגע האופטימיות בליבי הרימה ראש, פתאום יש את האפשרות להכין את הוויזה. אסף הימר והזמין לנו כרטיסי טיסה לעוד יומיים כי  הרגשנו באמת שיש תקווה.

ההרגשה של הציפייה קשה ומתישה, זה מוציא ממך הרבה אנרגיות והרבה ריכוז. יום לפני הטיסה הגענו בבוקר לשגרירות ואסף אמר לאותו פקיד שבקרוב יהיה לו אישור במחשב. חיכינו במשך 4 שעות בבוקר וכל שעה הפקיד בדק במחשב אך לשווא. לא הבנתי למה לוקח להם כל כך הרבה זמן, השגרירות נסגרת בשעה חמש והשעה הייתה אחת. הייתי צריכה להספיק גם להתאמן וגם לאכול צהריים. נסענו למועדון והתאמנתי 30 דק' כי היינו צריכים להישאר בקשר עם כולם. לא הצלחתי להתרכז באימו, חשבתי רק על הוויזה.

השעון התקדם והזמן אוזל. הגענו בשעה 15:30 לשגרירות ואמרו לנו לחכות בחוץ. בשעה 16:50, 10 דק' לפני שנסגרה השגרירות הכניסו אותנו לתוך בית שגרירת ונצואלה בקוסטה ריקה. רק אז הפקיד הסתכל על הניירת ואמר שהכל טוב ויפה. אישור במחשב? עדיין לא התקבל.

פטיוק ומאמנה אסף ימין. לא התייאשו לרגע

אחרי כחצי שעה השגרירה הגיעה והציגה את עצמה. אני ואסף הפכנו שליליים ועצבניים כי ביומיים האחרונים ״משכו אותנו בצמות״ ושום דבר לא זז. הייתי כל כך מותשת, כל מה שרציתי זה ללכת לישון. השגרירה דיברה איתנו קצת וכנראה ראתה שמדובר רק בספורט. היא עשתה כמה טלפונים ותוך שעתיים וחצי הייתה מודבקת אצלנו הוויזה בדרכון. לא האמנתי שזה כל כך פשוט.

היינו צריכים להיות אנחנו, להציג את עצמנו ולדבר ישירות עם השגרירה בלי שום ניירות. היא סיפרה שהיא אוהבת פורמולה 1 וטניס. אחרי שהודנו לה בפעם המיליון לפני שיצאנו היא נישקה אותנו ואיחלה לי בהצלחה בתחרות. הייתה הרגשה כל כך כיפית ומשוחררת. כשיצאנו מהשגרירות אני ואסף עדיין לא הבנו מה קרה ואיך פתאום הכל הסתדר.

שדה התעופה בוונצואלה. סוף סוף הגענו

בבוקר של הטיסה לוונצואלה הרגשתי חולה ומצוננת. סבלתי מחום וכאבי ראש חזקים ואסף אמר לי שהוא חושב שככה הגוף שלי הגיב לכל הלחץ והציפייה ביומיים האחרונים.

כשנחתנו בוונצואלה מארגן התחרות חיכה לנו בשדה התעופה בכדי להסיע אותנו באופן אישי. בדרך למועדון הייתה נסיעה קצת מוזרה. היו מלא כרזות של I love Chavez (ראש הממשלה). השנה יש לי בגרות בהיסטוריה על מלחמת העולם השנייה וזה הזכיר לי כל מיני שלטים של משטרים דיקטטורים. 

הגענו בערב למגרשים. כולם כל כך שמחו לראות אותנו - השופטים המארגנים והאנשים היותר בכירים שקשורים לתחרות. כולם חיבקו אותנו ושמחו עבורנו. ישר אירגנו לנו מגרש, כדורים וארוחת ערב ומלון. היחס של האנשים פה היה מדהים!!

הוגו צ´אבס. "הזכיר את המשטרים הדקטטורים מהמבחנים ביסטוריה" (רויטרס)

אודה באמת, זה  לא מה שציפיתי אחרי כל מה שעברנו עם הוויזה ואני יכולה רק לומר שוונצואלה מדינה מדהימה, הנופים מרהיבים ושונים. אני מאוד נהנית מהשהות שלי פה. אנשים מקומיים שאלו אותי מאיפה אני ועניתי שמישראל והם חייכו ושמחו. הכרתי כמה אנשים יהודים שבאו לראות את המשחקים ומבחינתי זאת הייתה חוויה מדהימה, למרות שעברתי אותה חולה.

אני מקווה שעכשיו אחרי שאנחנו נכנסו לוונצואלה, כישראלים שבאו לייצג את המדינה, יתאפשר גם לספורטאים ישראלים נוספים לעשות כך.