קודם כל, נתחיל בנתון מפתיע: נבחרת הולנד מעולם לא זכתה במונדיאל. למרות מה שאנחנו רגילים, והאגדות ששמענו על שחקנים שהמציאו את הכדורגל כמו יוהאן קרויף, מרקו ואן באסטן ורוד חוליט, או חלוצים שהרעידו רשתות ונהפכו לסיוטים של שחקני הגנה ביבשת הישנה, כמו רוד ואן ניסטלרוי, דירק קויט או דניס ברחקאמפ, הנבחרת הכתומה מעולם לא הצליחה לשים את ידיה על גביע העולם בכדורגל. היא לא העפילה למונדיאל 2018.
ולמה זה אתם שואלים? אם תשאלו את אנדרס אינייסטה, זה כי אף אחד לא באמת שמר אותו בגול ב-2010, או את נבחרת ארגנטינה ששלחה את ההולנדים הביתה בגלל חסרונו הבולט בשער של אדווין ואן דר סאר. בקיצור, לא חסרים תירוצים, אבל בפועל, אין מונדיאל להולנד.
הכדורגל הנפלא, השמח, האלגנטי והאטרקטיבי שכולנו למדנו לאהוב ולהכיר לאו דווקא דרך הנבחרת אלא דרך שחקני אותם הנבחרות שעשו חיל בקבוצותיהן, רומז על כך שלאורך רוב הדרך של הנבחרת ההולנדית, היה מדובר באסופת שחקנים מוכשרים בטירוף, שלא משחקים יותר מדי אחד עם השני ולכן לא מצליחים להוציא את המקסימום זה מזה. וכמובן שעל מנת לזכות בגביע הנחשק מכולם, צריך להיות במקסימום יכולת לאורך כל הטורניר.
אריאן רובן רגע אחרי ההפסד בגמר המונדיאל. עשה את המקסימום ועדיין הפסיד (רויטרס)גידולים מזן אחר
בשנים האחרונות, ההולנדים החלו לגדל משהו שלמעשה אף אחד לא ידע שהם יכולים. משהו ששומר על איזון, שעוזר לתפקד ושבסך הכל תורם המון ומצליח להשרות אווירה רגועה. אז לא, זה לא מה שאתם חושבים, אלא מדובר בשחקני הגנה.
אם ניקח את ההרכב האחרון איתו שיחקו האורנג’ ב-0:1 על בלגיה החזקה, נגלה שם שמות אדירים כמו יוריאן טימבר, דנזל דומפריס, מתייס דה ליכט, ניית’ן אקה הנפלא וכמובן הדובדבן שבקצפת, וירג’יל ואן דייק האיום. בלי לשים לב, ההולנדים גידלו דור מדהים של שחקני הגנה, מגוונים מכל הקצוות, ממגן טיסן ששורף את קווי המגרש ועד לבלמים עצומים שנמצאים בסיוטים של טובי שחקני ההתקפה בעולם.
בפעם הראשונה בהיסטוריה של הנבחרת הכתומה, היא מגיעה לטורניר גביע העולם עם פחות שחקנים נוצצים בהתקפה (למרות שגם כאלו לא חסר כמו ממפיס דפאיי, סטיבן ברחוויין וקודי גאקפו אליו נגיע בהמשך ועוד) מאשר שחקנים נוצצים בהגנה, שיכולותיהם יכריעו את גורלה של הולנד בקטאר.
מתייס דה ליכט. גדול, חזק ואגרסיבי, לא מה שנבחרת הולנד מייצגת (רויטרס)you know my f***ing name
בסדרת המופת של HBO על הלייקרס של מג’יק ג’ונסון וקארים עבדול ג’באר, כל הזמן מוזכר לארי בירד, וכאשר רואים אותו לראשונה בסדרה, לאור העובדה שאין שום ספק לאף אחד שאין צורך להציג את האיש, מופיע המשפט הנהדר שכתוב כאן למעלה, כמובן ללא הצנזורה.
מאמן הנבחרת ההולנדית, הוא על אותו משקל. את לואי ואן חאל אין צורך להציג, הרי מדובר באחד המאמנים המוערכים והוותיקים יותר ביבשת הישנה. אחד שבאמתחתו לא פחות מ-20 תארים עם קבוצותיו כשביניהם ניתן למצוא זכייה עם אייאקס בליגת האלופות בעונת 1994/95, שתי זכיות עם ברצלונה באליפות ספרד, וגביע אנגלי עם מנצ’סטר יונייטד בשנת 2016. בקיצור, האיש עשה דבר או שניים לאורך הקריירה וב-2021 חזר לנבחרת הולנד לקדנציה שלישית, כשהפעם, הוא מקווה לקחת את התואר הגדול מכולם.
עד כה, בנבחרות הולנד אותן אימן ואן חאל, הוא נתקל בסוג השחקנים מ”הדור הישן” של הכתומים, חלקם אף מוזכרים כאן בפסקה השנייה בכתבה. אך כמאמר הקלישאה: “התקפה מנצחת משחקים, הגנה לוקחת אליפויות”, כלומר, אם יידע ואן חאל להוציא את המיטב מההגנה המחוננת והמגוונת איתה יעלה לכר הדשא בקטאר, השמיים הם הגבול עבור הנבחרת ההולנדית. כאמור, ואן חאל הוא לא ילד ורק באוגוסט האחרון חגג יום הולדת 71, זאת לאחר שבאפריל חשף כי הוא מתמודד עם סרטן הערמונית, וכלל לא בטוח האם יעמוד על הקווים במונדיאל, אך בוודאי שאם יעשה זאת, אין רבים שהעולם ישמח בשמחתם אם וכאשר יניף את הגביע הנכסף.
לואי ואן חאל. אם יזכה, יהפך לאחד הסיפורים הגדולים בכדורגל העולמי (צילום מסך)קשה להיכנס לספרי ההיסטוריה
אם תשאלו אדם בן 80 האם ליאו מסי הוא הכדורגלן הגדול ביותר שהוא אי פעם ראה, יכול להיות שהוא יגיד שכן. אם תשאלו את אותו אדם היפותטית, בעוד 50 שנה, האם ליאו מסי הוא הכדורגלן הגדול ביותר שהוא אי פעם ראה, התשובה ככל הנראה עדיין תישאר כן, כך שחקן כדורגל חוצב את שמו בדפי ההיסטוריה.
וירג’יל ואן דייק הוא ללא ספק אחד הבלמים הגדולים של 10 השנים האחרונות בכדורגל העולמי. התארים בליברפול, האימה שהוא משרה על שחקני התקפה, משחק הראש המדהים והמנהיגות שנראית לפעמים כאילו לקוחה מסרט מלחמה, כולם הופכים אותו לאחד הגדולים, לפחות על פי אוהדי ליברפול.
אבל על מנת להפוך לקונצנזוס אמיתי, כדי להיחקק בספרי ההיסטוריה כאחד הבלמים הגדולים יחד עם פרנץ בקנבאואר, קרלס פויול ופאביו קנבארו (כמובן שיש עוד גדולים ומדהימים), עליו לעשות דבר ענק יחד עם הנבחרת שלו, כפי שעשו השחקנים אותם ציינתי בשורה מעל. אם יצליח, ואפילו לא בטורניר הנוכחי, ואן דייק יעשה צעד אדיר בדרך להבטחת מקומו בדפי ההיסטוריה, ומניעת הטרלות כמו שעשה ריצ’ארליסון ב-2020 כשאמר שההולנדי לא אחד משלושת הבלמים הגדולים בעולם.
וירג'יל ואן דייק. התשובה לשאלה האם הוא אחד הגדולים בדרך להיחשף (רויטרס)
זה שכן אמור לתקוף
למרות כל האמור בכתבה, אין פה שום סממן של זלזול בהתקפה ההולנדית שעדיין מחזיקה בשחקנים מהטופ העולמי. קודי גאקפו, הוא שם שנעלם במהלך הקיץ בין כל ההולאנדים והאמבפיים של העולם, אך גם לחברו לשעבר של ערן זהבי בהתקפת פ.ס.וו איינדהובן, יש הזדמנות כבר בטורניר הקרוב להקפיץ את ערך המניה שלו על הבמה הגדולה בעולם.
בנבחרת ההולנדית כאמור, חסרה רגל מסיימת. אם נחזור וניתן מבט על אותו הסגל שניצח את בלגיה, נגלה שלמעשה חוץ מלוק דה יונג, אין שם חלוץ מוכר, וגם דה יונג כבר לא מה שהיה לאחר שלא עמד בציפיות הגדולות שתלו בו. כך למעשה, המטלה של הכנסת הכדור לשער היריבה, נופל בעיקר על שחקני הכנפיים והקשרים ההתקפיים של הכתומים.
פרנקי דה יונג, סטיבן ברחהאוס וממפיס דפאיי יהיו האנשים שעליהם תוטל המשימה, כשביניהם, גם שמו של קודי גאקפו יעלה לא פעם ולא פעמיים, בטח לאור היכולת הנפלאה אותה מציג הקיצוני מתחילת העונה. עד כה, ב-24 משחקים העונה, לזכותו של גאקפו נרשמו כבר 13 שערים ו-17 בישולים, נתון די מדהים, שככל הנראה יקבל ביטוי בליגה גדולה יותר מהליגה ההולנדית בהמשך הקריירה. לשחקנה של איינדהובן יש את כל מה שצריך על מנת לפרוץ כבר במונדיאל הקרוב: הכישרון, הבמה, העזרה מהחברים והסטאר קוואליטי ששחקן צעיר צריך על מנת להיהפך לשם החם של המונדיאל, ולנו נותר רק לאחל לו שאם יצליח, לא ייהפך לחאמס רודריגס.
קודי גאקפו. הזמן שלו להקפיץ את ערך המנייה (רויטרס)
המשימה: להחזיר את האמון לאוהדים
בין אם יזכו ובין אם לא, אחת המשימות הגדולות ביותר בהן יתקלו שחקניו של לואי ואן חאל במונדיאל הקרוב היא החזרת אמון העם ההולנדי בנבחרת הכדורגל שלו, שכן דווקא בספורט הפופולרי ביותר במדינה, ההולנדים למודי אכזבות.
כבר הזכרנו את ההישגים הכואבים של האורנג’ בכדורגל. שלוש פעמים מקום שני, פעם אחת מקום שלישי ואליפות אירופה אחת בה זכו, אי שם בשנת 88. מצד שני, בכל האולימפיאדות יחדיו, למדינה הכתומה ישנן 322 מדליות, שמתוכן 95 מדליות זהב ועשר מתוך הזהב נאספו רק לאחרונה בטוקיו 2020. זאת כמובן בלי לדבר על אולימפיאדות החורף בהן מחזיקים ההולנדים בעוד 147 מדליות, סך הכל מדובר במדינה הישגית בספורט, אך יותר מכל, ההולנדים צמאים להישגים בכדורגל.
כל ארבע שנים פחות או יותר תמונות של אנשים צבועים בכתום כחול לבן ואדום מתחילות לצוץ ברחבי האינטרנט, עם חיוכים גדולים על הפנים ותקוות גדולות, שלפחות עד עכשיו נגמרו באכזבות ברוב המוחלט של המקרים. כעת, לאחר רצף הניצחונות בגביע האומות, המומנטום החיובי והרוח הגבית שיש לנבחרת, האוהדים ההולנדים צריכים לעמוד מאחורי הנבחרת שלהם.
אוהדי נבחרת הולנד. יישארו שמחים גם בסוף הטורניר? (רויטרס)