את השמחה הגדולה והטהורה של ג'ורדי אלבה אתמול (שלישי) אי אפשר לזייף. המגן הוותיק הוא שחקן תיאטרון טוב והתמקצע במשך שנים ארוכות בהתחזויות והתבכיינויות שגרמו לאוהדי היריבות לסלוד ממנו ולאוהדי ברצלונה לסמפט אותו יותר, אבל את האושר ברגעים המכוננים הוא לא מעצים בכוונה. הוא מרגיש אותו, פשוט כי הוא אוהב כדורגל ואת הבלאוגרנה – ולא לגמרי ברור את מי יותר.
וזה כל כך הגיע לו. שער הניצחון המאוחר מול אוססונה לא היה קריטי במיוחד, כי בארסה הייתה זוכה באליפות ללא בעיות מיוחדות בכל מקרה, אבל יש בו משהו שגורם להתרוממות רוח. בשבועות האחרונים זה לא הלך קל. היו תוצאות תיקו מאופסות מול ג'ירונה וחטאפה. היה הפסד מתסכל לראיו וייקאנו.
אז לא להכניע את אוססונה שבילתה את רוב ההתמודדות בקאמפ נואו בנחיתות מספרית? זה כבר היה קצת יותר מדי. גם אם הטבלה לא משתנה, הכבוד העצמי נפגע אחרי יותר מדי כשלונות. לעומת זאת, נצחונות קשים משפרים מאוד את הביטחון, וזה מה שג'ורדי אלבה עשה אתמול. להיכנס כמחליף בדקה ה-75 ולהבקיע את השער היחיד בדקה ה-85 – זה באמת כיף.
עוד צעד לאליפות: בארסה מנצחת את אוססונה זה מגיע לו, כי החוויה שלו לא פשוטה בתקופה האחרונה. אלבה לא רק איבד את המקום בהרכב – תופעה טבעית בגיל 34, אך לא בהכרח פשוטה לעיכול. הוא גם נמצא תחת מתקפה קבועה. שכרו גבוה מדי לכאורה בנסיבות הכלכליות המיוחדות אליהן נקלע המועדון, ולכן הוא הפך לסוג של אויב הציבור.
בגלל "אוכלי חינם" כאלה לא יכולה ברצלונה להחתים שחקנים חדשים ולהתחזק. הקמפיינים בתקשורת לא פוסקים – צריך לקצץ ולפרוס, לפרוס ולקצץ, ואז לקצץ עוד. למען האמת, עדיף פשוט לוותר על החובות ועל החוזה, ולעבור. או לפרוש, כפי שעשה ג'רארד פיקה בנובמבר ללא התרעה מוקדמת. בשביל מה צריכה בארסה לסבול את "הזקנים", איתם חתמה ההנהלה הקודמת על התחייבויות מופרכות?
עונה לא פשוטה. אלבה (רויטרס)מבחינה מנטלית, זה יכול להיות מתיש ומעיק. זה מחסל את הנשמה – לאט, אבל בטוח. אלבה לא עשה רע לאף אחד ולא סחט איש. הוא גם הלך לקראת המועדון פעם אחר פעם, כאשר הוסבר לו שזה חיוני לקיומו. כל הרצון הטוב שהפגין לא הספיק. משום מה מצופה ממנו להקריב את עצמו ואת רצונותיו, על לא עוול בכפו.
משום מה, הוא צריך לזוז הצידה ולפנות את הבמה לשחקני רכש נוצצים דוגמת רוברט לבנדובסקי, שעלולים בעצמם להיכנס לקו האש אם משהו לא מסתדר להם, כמו שקורה לחלוץ הפולני בימים אלה. במועדונים אחרים מכבדים את החיילים הנאמנים שרוצים לתלות את הנעליים במועדון, ומטפחים עד אז את הדור הצעיר. בבארסה עושים להם משפט שדה בתקשורת, רק כי הם קיימים, ויש יותר מדי אפסים ליד השם שלהם ברשימת מקבלי השכר.
מצפים ממנו להקריב את עצמו. אלבה (רויטרס)בקיץ שעבר ניסתה ברצלונה בכל כוחה לשלוח אותו לאינטר, אבל המאמצים עלו בתוהו – גם כי הפערים מול האיטלקים היו בלתי ניתנים לגישור, אבל בעיקר כי השחקן עצמו לא רצה לעזוב. וזה מובן מבחינתו. אלבה כבר נזרק פעם אחת מהאקדמיה של בארסה כאשר היה בן 15 ונחשב לנער צנום מדי בעיני מישהו בצוות המקצועי בלה מאסיה. היה זה ב-2005, כאשר הייתה במועדון אובססיה בכל הקשור לעוצמה פיזית של שחקנים, וצ'אבי העיד שהוא הרגיש "כמו סרטן". מאוחר יותר, כאשר הוא ואנדרס אינייסטה הגדירו מחדש את הכדורגל בקאמפ נואו, שלא לדבר על ליאו מסי, הגישה השתנתה – וזה גם היה הזמן של אלבה לשוב בדלת הראשית.
השיבה התאפשרה גם בגלל שינוי התפקיד שלו. בנעוריו, הוא היה קיצוני שמאלי ופליימייקר, והתרכז במשימות ההתקפיות בלבד. כך גם הגיע בזמנו לוולנסיה, אבל פציעות גרמו למאמן אונאי אמרי לנסות אותו בעמדת המגן השמאלי – וזה התברר כהברקה. אלבה משוכנע שלא היה חוזר מעולם לבארסה על תקן קשר, כי התחרות הייתה קשה מדי. לעומת זאת, בהגנה היה חור שצריך לסגור – אז הוא אטם אותו במשך עשור, ואף יותר.
פיקה בחר לפרוש (רויטרס)אריק אבידאל, קודמו בתפקיד, היה מגן הרבה יותר שמרן באופיו, והתחיל את הקריירה כבלם. בעידן פפ גווארדיולה, היה מעין חוסר איזון באגפים – דני אלבס היה הרבה יותר הרפתקן מימין, והחיפוי היה צריך להיות בעיקר בצד שלו. עם אלבה, שהגיע בדיוק כאשר פפ עזב ב-2012, התמונה השתנתה, והוא פעל בערך כמו הברזילאי – מה שהצריך שיתוף פעולה מאתגר יותר מצד כולם, כולל סרחיו בוסקטס בעמדת הקשר האחורי.
ואולי נוצרו כתוצאה מכך בעיות בעורף לפרקים, אבל התרומה ההתקפית של אלבה באמת הייתה יוצאת דופן – ואת השפה המשותפת שפיתח עם מסי אי אפשר יהיה לשחזר. הוא סידר כל כך הרבה מצבים לפרעוש, והארגנטיני מצידו בישל אינספור הזדמנויות הבקעה בעצמו. כי הדהירה של אלבה לשטחים הפנויים משמאל, עם תזמון מושלם כדי להתגבר על מלכודות הנבדל, היא אמנות בפני עצמה.
אי אפשר לשחזר את זה. מסי עם אלבה (La Liga)עם 27 שערים ו-99 בישולים עד כה במדי ברצלונה, אלבה הוא אגדה, והוא מבין את ערכי המועדון באופן אבסולוטי. את הערכים האלה הוא משתדל להעביר לילדים במסגרת החוג שהקים בהוספיטלט, הפרבר בו גדל בזמנו עם אחיו דויד – והאח הוא המרכז של התוכנית כיום. הוא מוכן גם להעביר את השרביט לדור הצעיר בקבוצה הבוגרת עצמה, ומעניק אינספור טיפים לאלחנדרו באלדה בן ה-19 שמקבל העונה הרבה יותר דקות משחק ממנו.
"אני מנסה לסייע לבאלדה ככל יכולתי ולהעביר לו את כל התובנות, כי הוא משחק בעמדה שלי. חשוב שהצעירים יקשיבו וילמדו מבעלי הנסיון", הוא טוען. ואין בו קנאה. "המאמן הוא שמחליט על ההרכב. כאשר אני משחק, אני נותן את כולי, ולדעתי אני מספק את הסחורה. כאשר אני לא משחק, אני תומך בקבוצה מבחוץ. זה חשוב להיות שם בשביל החברים. זה חלק מהעניין", הוא טוען.
ובאמת, איש לא יכול לבוא אליו בטענות על גישה שלילית בשום רגע, גם כאשר הוא צפה מהספסל בכל מפגשי הקלאסיקו העונה. אלבה הוא מקצוען שנשאר צנוע גם אחרי זכייה בחמש אליפויות ובליגת האלופות. בקרוב הוא יהיה אלוף בפעם השישית, ובעונה הבאה הוא רוצה גם את התואר השביעי.
כן, יש לו חוזה עד 2024, ובראיון האחרון הוא הצהיר כי אין בכוונתו לוותר עליו. "אני רואה את עצמי כאן. לא חשבתי על אופציה אחרת מלבד להיות שחקן ברצלונה ולנסות לזכות בתארים נוספים. עדיין יש לי מה לתרום, ואין לי שליטה על מה שכותבים בתקשורת", הוא אומר. וכאשר רואים את עיניו אחרי כיבוש שער הניצחון על אוססונה אתמול, מבינים שזה בדיוק המקום היחיד בו הוא צריך להיות. אלבה הוא בארסה, עד שיגיע הזמן לפרוש – ובניגוד לפיקה הוא ממש לא איבד את התשוקה.