זהירות, העקרב לפניך: גיא פניני כל הדרך למעלה

הסיכום של גיא פניני במכבי ת"א לשלוש שנים, כפי שפורסם לראשונה ב-ONE, הוא צעד מתבקש וטבעי מבחינת המועדון והשחקן כאחד. אם לא יהיו התפתחויות בלתי צפויות דוגמת פציעה שתפגע בכושרו, הפורווורד של מכבי ת"א אמור להמשיך ולשחק בקבוצה עד סמוך לסיום הקריירה שלו, ואולי גם יקיים במדיה את המשחק האחרון.

בגיל 28 הוא רואה לפניו לפחות עוד 5-4 שנים של כדורסל ברמה גבוהה. ואחר כך – מי יודע, כל האופציות פתוחות: להיות חלק ממכבי עד גיל מאוחר מאוד דוגמת דריק שארפ, לבוא וללכת בהתאם לסיטואציה כמו ליאור אליהו, להחליט שאם מכבי אינה מעוניינת בו עוד בתנאים שלו, הוא עצמו אינו רוצה לשחק יותר כמו נדב הנפלד ואולי לנסות ולשחק כדורסל פחות מתוח ולחוץ לעת סיום הקריירה באחת מקבוצות הליגה שמתיימרות לזכות בתואר כמו שעשה בשעתו מוטי דניאל.

ההצלחה של פניני אינה מובנת מאליה. הוא לא אתלטי במיוחד, לא מהיר באופן קיצוני, לא מהווה מגנט תקשורתי כמו עודד קטש בשעתו ורחוק מלהיות כוכב במלוא מובן המלה. הטיפוס שלו כלפי מעלה הסתמך על ביטחון עצמי, מאבק בלתי פוסק על מקום ברוטציה ותפיסת מעמד בקבוצה ותחושה שהוא יכול להיות טוב לא פחות מכל אחד. יכול להיות שכל אלה נולדו בבת אחת באקראי, או לפחות התעוררו באופן סמלי, כאשר כבר במשחק הבכורה שלו בבוגרים עם מכבי רעננה לקח זריקה מיותר מחצי מגרש עם הבאזר וקלע אותה.

כל מאמן שזרק אותו פנימה למאבק קיבל בדרך כלל תגמול מהיר: בין אם בשמירה יעילה על הכוכב היריב, בין אם בשלשה-שתיים במאני טיים או במסירות נהדרות פנימה לגבוהים שכיווצו את ההגנה ואפשרו לשחקני החוץ זריקות נוחות יותר בהמשך.

למעשה, פניני נכנס היטב לחלל שנוצר בעקבות שני אירועים מרכזיים: ירידה ביכולתו של בורשטיין ועזיבה שלו לפואנלבראדה בקיץ שעבר, והמקום שהשאיר אחריו עומרי כספי כשיצא ל-NBA. המעניין הוא, שברוב המקרים האחרים שחקן מקומי שעוזב ל-NBA יוצר אחריו חלל עצום. כאן, במקרה הזה, מאחר שכספי טרם בנה לעצמו נישה מובהקת במכבי ת"א ושיחק בה בהצטיינות עונה-שתיים בלבד, היה נוח יחסית לבנות נישה חדשה ובמהירות. פניני קלט את זה בחושים המחודדים שלו, וכבר עונה שנייה שהוא אחד השחקנים המובילים במכבי ת"א מבחינת דקות המשחק שלו והתפוקה הכללית.

קלישאת 'השחקן שאוהבים לאהוב כשהוא איתך ואוהבים לשנוא כשהוא נגדך' פועלת אחת לאחת במקרה של פניני, והוא לא טורח לשנות בה דבר. אולי הוא אפילו מגדיר כך את האני-מאמין שלו, עם או בלי לשים לב. הוא מסור לתפקיד, לגופיה ולקבוצה בה הוא משחק במאה אחוז ומניח בצד סנטימנטים. הקהל אוהב את זה, אבל לא כולם.

יש לכך גם סימנים שליליים שפניני טרם הצליח להיפטר מהם. הוא עדיין לא מתרגם את המעמד החדש שלו כאחד השחקנים המובילים בכדורסל הישראלי לדרך התנהגות במגרש. עדיין לא הבין שכדי להיות סמל לעיקשות והקרבה ומאבק למען המועדון והאוהדים הוא לא חייב לתפוס לשחקן יריב בגופייה, לדחוף שחקנים, לפטפט טראש טוק מיותר עם חצי עולם או להכשיל במכוון ובאופן גס ובוטה.

פניני בעוד טראש טוק. סמל לעיקשות והקרבה למען האוהדים (יניב גונן)

את ליאור אליהו, למשל, שלידו הוא משחק כעת, הוא דחף לפני כמה עונות באופן בלתי ספורטיבי לחלוטין. אליהו היה בתנופה באחד על אפס בדרך לדאנק חופשי עם מכבי ת"א במשחק נגד הפועל ירושלים במלחה. פניני, אז כדורסלן ירושלים, פשוט הוריד אותו באופן שחייב הרחקה למספר משחקים וקנס גבוה – לא פחות. לאורך השנים הוא התעמת, צבט, מירפק ומשך שחקנים איתו לפרקט.

וכמו שאתם מבינים, זה לא מה שמפריע לקבוצות שלו להחתים אותו. הן רואות קודם כל את הצד המקצועי נטו וכמטרה משנית מאמינות שיום אחד יוכלו ללמד את העקרב דרך ארץ, אבל הוא ממשיך לעקוץ כי זה הטבע שלו.

פרקינס ופניני משתעשעים. לא רק לריב הוא יודע (שי לוי)

אני שונא להתעסק בזה, כי גיא פניני הוא באמת שחקן מוצלח ומצליח ולא מגיע לו שחצי כתבה תעסוק באופי שלו במקום כדורסל שלו, אבל דווקא הכתבות האלה הן המקום לומר שוב: כשהכל נגמר והזיכרונות מיטשטשים נשארת בעיקר תדמית ופיסקה מתומצתת לקריירה שלמה. כדי לא להיזכר בעיקר כפרובוקאטור חסר תקנה אלא כסמל לשחקן שהגיע רחוק בניגוד לסיכויים שנתנו לו, פניני צריך להתייחס בכבוד מלא למקצוע שלו וליריבים שלו בכל רגע נתון. אף פעם לא מאוחר להתחיל.