ארה"ב ועוד 23 - המדריך לאליפות העולם

המונדובאסקט ייפתח ביום שבת ו-ONE מגיש לכם את המועמדות ללכת עד הסוף. ארה"ב של ווייד וג'יימס? ארגנטינה של ג'ינובילי? או בכלל ספרד של גאסול?

ערן סלע | 17/08/2006 00:00

אליפות העולם בכדורסל תפתח ביום שבת - אמנם לא מדובר במונדיאל הכדורגל, אך לחובבי הכדורסל מצפה חוויה מענגת כשנבחרות נוצצות כמו ארה"ב, ארגנטינה,יוון, ספרד וסרביה יילחמו על מדליית הזהב.

כמעט כולם שואלים, האם תהיה איזושהי נבחרת שתצליח לעצור את נבחרת ארצות הברית בדרך למדליית הזהב? - אם תשאלו את ג'ינובילי, גאסול, ספאנוליס ובארבוסה, התשובה תהיה: כן!

אז מה אנחנו הולכים לראות?
אליפות העולם כוללת הפעם 24 נבחרות ותתקיים בחמש ערים שונות ביפן, כשהמשחקים המכריעים יתקיימו בסאייטמה, שכבר אירחה בעבר את אליפות העולם לנבחרות צעירות ובתוכה גם את נבחרת ישראל. האולם בסאייטמה מכיל 21 אלף מקומות ישיבה.

לארגנטינים יש ארבעה שחקני NBA (ג'ינובילי, אוברטו, קרלוס דלפינו ואנדרס נוצ'יוני), אבל לא רק שהם לא היחידים, אלא שיש כיום נבחרות שלא נופלות מהם מבחינת מספר הנציגים בליגה החזקה מכולן.

לצרפתים, למשל, יש שישה נציגים. לסלובנים חמישה. לספרדים ארבעה. העובדה שהפערים בעולם מצטמצמים והולכים, ובשנים האחרונות אפילו מנעו מארצות הברית לזכות במדליית זהב או כסף, קשורה קשר הדוק לכך שיותר ויותר שחקנים משאר העולם משחקים באותה רמה כמו האמריקנים ופחות חוששים מהם מאשר בעבר. בסך הכל, יופיעו באליפות העולם 33 שחקני NBA שאינם נמנים על סגל נבחרת ארצות הברית.

ג'רי קולאנג'לו, המנהל הטכני של ארצות הברית, הגדיר את זה לאחרונה באופן פשוט: "אנחנו אלה שלימדנו את שאר העולם איך משחקים כדורסל. היום הם גורמים לנו לעבוד קשה, כדי להוכיח מחדש שאנחנו ראויים להיות מדינת הכדורסל מספר אחת בעולם".

אבל שחקנים בודדים, שאינם מוקפים בצוות מסייע ברמה הגבוהה ביותר, לא יכולים לזכות באליפות העולם. ומכאן שהעיניים ילכו אל נבחרות כמו ספרד, צרפת, יוון, ארגנטינה וארצות הברית.

ארה"ב - רוח חדשה
למרות הרוח החדשה שמציגים האמריקנים סביב הנבחרת שלהם, השאלה, עדיין, צריכה להיות שונה - האם תצליח ארצות הברית לזכות באליפות העולם לראשונה מאז 1994 בטורונטו? (אז עשתה את זה בפעם האחרונה).

12 שנים עברו מאז, ב-1998 היתה שביתה ב-NBA, והאמרקנים שלחו נבחרת של כוכבים שמשחקים באירופה, ב-CBA ובמכללות, רק כדי לסיים במקום השלישי ולהבין שזה לא מספיק.

ב-2002, באינדיאנה, באה הבומבה ישר לפרצוף: הנבחרת של ג'רמיין או'ניל, ריצ'רד ג'פרסון, רג'י מילר, שון מריון, מייקל פינלי ואחרים חטפה הפסדים מספרד, ארגנטינה וסרביה, וסיימה במקום השישי בלבד.

בין לבין, הגיעה גם אולימפיאדת אתונה והותירה נבוך, נבוך מאוד, את אלוף ה-NBA עם דטרויט פיסטונס, לארי בראון, שלא מצא פתרונות ראויים ונכשל יחד עם כל שחקניו, או לפחות אלה להם נתן במה ראויה, בלהגיע למשחק הגמר - זה נגמר במדליית ארד.

הדומיננטיות המובטחת של דוויין ווייד, כרמלו אנתוני ולברון ג'יימס בסגל הנוכחי של ארצות הברית, להבדיל מלפני שנתיים באולימפיאדה, עדיין לא עושה את ההבדל לטובת האמריקנים ים רק מעצם היותם שם.

גם לא החתמתו של מייק ששבסקי, מאמן מכללת דיוק, כמי שאמון במיוחד על הדרכת שחקנים צעירים ועושה את זה בהצלחה כבר עשרות שנים. הוא, אגב, מאמן המכללות הראשון אי-פעם שזוכה להוביל נבחרת שחקני NBA של ארצות הברית.

אין ספק שארצות הברית נערכה אחרת לקמפיין הקרוב, שמבחינתה כולל גם את טורניר הכדורסל של אולימפיאדת בייג'ין בעוד שנתיים. הדגש הוא על הצערת הנבחרת ועל משחק קבוצתי, לא עוד בחירה על פי שמות כוכבים בלבד.

לא תמצאו כאן את טים דאנקן, וינס קרטר, אלן אייברסון, קווין גארנט או שאקיל או'ניל. היחידים מבין הגדולים באמת מהדור הוותיק שאמורים היו להימנות עם הנבחרת, קובי בראיינט וצ'ונסי בילאפס, ייעדרו בסופו של דבר בגלל פציעות.

הסגל של ארצות הברית הוא צעיר וחסר ניסיון בינלאומי באופן מודגש במיוחד, ודאי אם לוקחים בחשבון שחקנים נוספים שאמורים לבלוט מלבד שלושת האסים בוגרי דראפט 2003, כמו דווייט הווארד מאורלנדו, כריס בוש מטורונטו או כריס פול מניו אורלינס.

הקאדר הזה יצטרך להתמודד בהצלחה מול נבחרות חזקות ומנוסות מאוד ברמה הבינלאומית, כמו ארגנטינה, יוון, ברזיל, צרפת וספרד, שישחקו, יש להניח, במוטיבציה מוגברת במיוחד אם וכאשר יפגשו את ארה"ב בשלבים המוקדמים של הטורניר.

ארגנטינה - לא רק ג'ינובילי
לנבחרת ארגנטינה, האלופה האולימפית וסגנית אלופת העולם, זה יהיה ניסיון אחרון לרוץ רחוק בסגל הנוכחי. בעוד ארבע שנים כבר לא יעמדו לרשותה, יש להניח, שחקנים כמו מאנו ג'ינובילי, פבריסיו אוברטו ורובן וולקוביסקי. אלחנדרו מונטקייה - הרכז, שהיה שותף להישגים הגדולים בשנים האחרונות - כבר פרש.

בארגנטינה, לעומת נבחרות אחרות באליפות העולם, כל הכוכבים הגדולים התייצבו למשימה הלאומית. עם סגל מלא בכוכבי NBA, סגנית אלופת העולם רוצה מדליה.

אמנם ג'ינובילי מגיע לאליפות לאחר אכזבה מסוימת במדי קבוצתו, סן-אנטוניו, שלא שמרה על תואר האליפות ב-NBA, אך לא לדאוג - כשמדובר בנבחרת הלאומית, ג'ינובילי מתכוון להגיע הכי רחוק שאפשר.

אבל ארגנטינה זה לא רק ג'ינובילי - אנדרס נוצ'יוני נתן עונה גדולה ב-NBA במדי שיקגו והפך לשחקן מרכזי בסגל של הנבחרת. תוסיפו לו את לואיס סקולה ופאבלו פריוני מטאו ויטוריה, וולטר הרמן (חתם בשארלוט) וקרלוס דלפינו מדטרויט, שלמרות הספסול הממושך העונה, צפוי לפרוח באליפות.

יוון - אלופת אירופה נראית מצוין
מבין כולן, ואם לשים לרגע את האמריקאים בצד, היוונים נראו הכי טוב בהכנה למשחקים. יוון של פנאיוטיס ינאקיס, אלופת אירופה המכהנת, היא קבוצה שמכתיבה סגנון משחק הגנתי וקשוח ברמות שקשה לתאר, וגורמת לכל יריבה שלה לשחק פחות טוב מאשר בדרך כלל.

היוונים נהנים מדור כדורסל מצוין, שאחד המובילים בו הוא ואסיליס ספאנוליס, הגארד של פנתינאייקוס בעונה שעברה, ששיחק בה רק עונה אחת והראה את עצמו רק מעט ברמה הגבוהה ביותר באירופה. ספאנוליס נחטף במהירות ל-NBA וישחק בעונה הבאה ביוסטון רוקטס.

שאר השמות משדרים ומוסיפים עוצמה, משמעת ועבודת צוות: דיאמנטידיס, פפאדופולוס, זיסיס, צרצריס, פוטסיס, קאקיוזיס, וכמובן פפאלוקאס, אלוף היורוליג עם צסק"א מוסקבה. גם אם ייאלצו להפסיד לארצות הברית בשלב כזה או אחר, או לכל קבוצה אחרת, הם יוציאו להן את הנשמה טוב-טוב לפני שירימו ידיים. ולמתעניינים: שחורציאניטיס מאולימפיאקוס בסגל, אבל בתפקיד שולי יחסית, לפחות על פי ההכנה.

ספרד - על הגב של גאסול
לספרדים, פתאום, יש ארבעה שחקנים ב-NBA בלי ששמנו לב, עוד כאלה עם פוטנציאל מיידי להגיע לשם. פאו גאסול עומד מעל כולם, חורחה גרבאחוסה ישחק בעונה הקרובה עם אנתוני פארקר וטורונטו ראפטורס, חוסה קלדרון גם הוא בטורונטו וסרחיו רודריגז מאסטודיאנטס נבחר בדראפט ואמור לשחק בפורטלנד.

אין שום סיבה שגם חואן נבארו או רודי פרננדז לא יהיו ב-NBA בעוד שנה או שנתיים, ויחד עם צמד הקרלוסים, חימנז וקבזאס, שמביאים איתם מידה רבה של קשיחות ומסירות שמאפיינת את כדורסל הספרדי, יש לנבחרת הזו סגל מגובש, ממוקד וטוב שסגר את ההכנה עם מאזן נהדר של 0:9, כולל שני ניצחונות קלים על ארגנטינה ואחד על סרביה.

סרביה - כל הכוכבים הגדולים דפקו ברז
סרביה? הפכה לעוד נבחרת. טובה, אבל עוד נבחרת. שני השחקנים המובילים שלה יהיו איגור ראקוצ'ביץ' ודארקו מיליצ'יץ', שיקבל דקות משחק בלי סוף כפיצוי על כל אותו זמן מבוזבז בו ישב על ספסל דטרויט פיסטונס בתחילת דרכו ב-NBA.

דראגן שאקוטה, המאמן החדש, נתקל בלא מעט סירובים מצד שחקנים בכירים להגיע ולייצג את הנבחרת, ופציעות של שחקנים נוספים הותירו את סרביה במין מצב ביניים - עדיין טובה ויכולה לנצח כמעט כל נבחרת, אבל עם מעט מדי שחקנים שהיו בטופ של הטופ של הכדורסל העולמי, כפי שעמדו לרשותה בעבר.

לא תראו כאן את סטויאקוביץ', קרסטיץ', רדמאנוביץ', יאריץ', צ'ברקאפה, פאבלוביץ' - כולם שחקני NBA. וחבל. אין ספק, שזו נבחרת שיכולה היתה להכפיל ויותר את רמת הפוטנציאל שלה אם היתה מתייצבת בהרכב החזק ביותר שלה.

סלובניה - הרבה כישרון, בלי הגנה
בנו אודריך, שלא היה מספיק טוב למכבי תל-אביב בנקודת זמן בה שיחק בה, יוביל את נבחרת סלובניה שנהנית, כאמור, מחמישה שחקני NBA בסגל (נסטרוביץ', ברזץ', נכבאר, סלוקאר ואודריך עצמו).

יאקה לאקוביץ', סאני בצ'ירוביץ', מרקו מיליץ' וגוראן יוראק, יביאו איתם את הניסיון האירופי המצטבר והעשיר, אבל עד שסלובניה לא תשחק הגנה חזקה שתתקרב לרמת הפוטנציאל ההתקפי של שחקניה, היא תמשיך לא להגיע רחוק בגילאי הבוגרים, להבדיל מהנבחרות הצעירות בהן היא בדרך כלל מצליחה מאוד. אריאל מקדונלד? פרש מזמן מהנבחרת. די, חצי-קשיש.

צרפת - הכיוון: חצי הגמר
צרפת היא סיפור בפני עצמו. טוני פארקר סלל את הדרך לגדודי צרפתים, שמתחילים להציף את ה-NBA וגם את המכללות בארצות הברית. שישה שחקנים, כולם שחורים ואתלטים כמיטב המסורת של הכדורסל הצרפתי, יעמדו לרשות הנבחרת של קלוד ברז'ו באליפות ביפן: הקפטן בוריס דיאו (פניקס), מיקל פיאטרוס (גולדן סטייט), מיקל ג'לאבל ויוהאן פטרו (סיאטל), רוני טוריאף (לייקרס) ופארקר (סן-אנטוניו).

הצרפתים הראו קשיחות במסגרת ההכנה והיו היחידים שניצחו את יוון, למרות שגם הפסידו להם בטורניר באתונה. צרפת החמיצה את הטורניר האולימפי באתונה לפני שנתיים, והאליפות ביפן אמורה להיות מבחינתה סוג של פיצוי.

הכיוון הוא להשתלב בחצי הגמר ולא לחזור הביתה בלי מדלייה. פעם היה לצרפתים עוד שחקן NBA, טאריק עבדול ווהאד. פעם.

ליטא - בלי שאראס אבל עם מצ'יאוסקאס
בלי כמה פסקאות על ליטא אי-אפשר, אחת מגיבורות המפעלים הבינלאומיים של השנים האחרונות, אלופת אירופה ב-2003, ומי שניצחה את ארצות הברית באולימפיאדת אתונה.

הנבחרת הזו תשחק בלי שאראס, שאמר שלום לנבחרת אחרי שנים רבות של מחויבות. מיצוי תקופתו באירופה ועונת NBA קשה במיוחד באופן מנטאלי. גם רמונאס שישקאוסקאס, שעבר בקיץ לפנתינאייקוס אחרי שזכה באליפות איטליה עם בנטון טרוויזו, לא ישחק הפעם.

ליטא תתבסס על התאומים קשישטוף ודאריוש לברינוביץ', על ארווידאס מצ'יאוסקאס ועל לינאס קלייזה מדנבר נאגטס. דאריוש סונגאילה ורוברטאס יבטוקאס עוזרים לליטאים להעמיד קו קדמי גבוה מצוין, לפחות על הנייר. גם סימאס יסאיטיס, הרכש החדש של מכבי תל-אביב יהיה שם, וברוב הזמן לא על תקן שחקן מרכזי במיוחד.

ואם רק היה רכז רציני, ליטא שוב היתה יכולה להגיע לשמיים, אלא שהרכז הוא גידריוס גוסטאס. לא שחקן רע, אבל ודאי שאינו שחקן בקנה מידה עולמי, כמו שאראס, שיכול לדחוף קבוצה שלמה.

גוסטאס, אם לא מצלצל לכם מוכר, הוא האיש שהחטיא שתי זריקות עונשין כמו פראייר במשחק בין ז'לגיריס קובנה למכבי תל-אביב בהיכל נוקיה, ממש לפני שדריק שארפ קלע את השלשה שהביאה את מכבי לפיינל פור ב-2004.

איטליה, טורקיה, שאר העולם ונציג ישראלי בודד
וישנם האיטלקים עם באסילה, מרקונאטו, בלינלי ובלי אנדראה ברניאני, הבחירה מספר 1 בדראפט.

וישנם הטורקים עם קוטלואי שלא מרפה, סרקאן ארדואן שמנסה לחקות אותו ועם התקוות הגדולות מהנבחרת הצעירה, שהפסידה רק באחרונה בגמר אליפות אירופה לרוסיה - צ'נק אייקול, ארסן אליאסובה ואוגוז סאבאס.

וישנם הפורטו-ריקנים שגם הם יכולים אולי להפתיע איכשהו עד רמה מסוימת עם קרלוס ארויו, אליאס איוסו, דניאל סנטיאגו, כריסטיאן דלמאו והסנטר הצעיר, פיטר ראמוס (2.22 מ').

אטרקציות לא חסרות - דירק נוביצקי ממשיך להוביל את גרמניה, השאלה היא רק כמה כוח יהיה לו אחרי עונה כל כך עמוסה שעברה עליו בדאלאס מאבריקס, כולל הופעה בגמר הפלייאוף ומשחק פעיל עד שלב עמוק בתוך הקיץ.

יאו מינג יקח עליו את סין, אחרי עונה מלאת פציעות ותקופת הכנה קצרה במיוחד לקראת האליפות ביפן. אנדרו בוגוט, הסנטר של מילווקי באקס ובחירה מספר אחת בדראפט ב-2005, ינסה להראות מה הוא שווה גם ברמה הבינלאומית ועד לאן הוא יכול לסחוב על הגב את נבחרת אוסטרליה. כך גם ליאנדרו בארבוסה מפניקס סאנס ואנדרסון ורז'או מקליבלנד קבאלירס, שיובילו את ברזיל התמיד-מסוכנת.

לכל אחת אלה מסורת משלה בטורנירים מהסוג הזה או מדרגים קצת פחות חזקים.

שאר הנבחרות, כמו אנגולה, סנגל, יפן, קטאר, לבנון, ונצואלה, פנמה ואחרות - הן כאלה שנבחרת ישראל יכולה לנצח כמעט בכל יום נתון.

אלא שהנבחרת שלנו ביקרה באליפות העולם רק פעם אחת עד היום וזה קרה ב-1986. עשרים שנים עברו מאז והפלא לא חזר על עצמו. כמה טוב שיש אליפויות אירופה להתנחם בהן, ונבחרת כדורגל שוברת שיאים, שאצלה מדובר כבר ב-30 שנים מאז האירוע הגדול האחרון בו השתתפה (אולימפיאדת מונטריאול 1976).

נציג ישראלי אחד בכל זאת יהיה שם, על הפרקט, והוא סמי בכר, השופט הבינלאומי, שישפוט בבית ד' וישרוק עבירות תוקף נגד ווייד ולברון, אולי אפילו איזו טכנית עסיסית לאלטון בראנד, מי יודע.

מבחינתו, מדובר בעוד רגע שיא בקריירה שהולכת וצוברת נקודות ציון וזכות רבות, אחרי שרק לפני שנה שפט בגמר אליפות העולם לנבחרות עד גיל 21 בארגנטינה, ועוד קודם לכן עשרות משחקי יורוליג, אליפויות אירופה וגם גמר גביע יול"ב.

שידורים בערוצי טלוויזיה בארץ? אין, ככל הידוע, לפחות נכון לשעת כתיבת הכתבה, ובכל הקשור לשלבים הראשונים. קטע פה, קטע שם, לא יותר מזה. אולי במשחקי ההכרעה נקבל יותר מזה.

הוספת תגובה

טוען תגובות...