הכל על המסע המופלא

רק ב-ONE: שחר פאר מספרת לכם על הרגעים שלא שמעתם עליהם באליפות אוסטרליה: הניצחונות, האימונים, הימים החופשיים והטלפון מאולמרט

הגראנד סלאם הראשון של השנה נגמר וניתן להגדיר אותו כמוצלח וחשוב מכך אני מרגישה שעליתי מדרגה נוספת. אחרי טורניר סידני הגעתי קצת פצועה למלבורן, הכתף כאבה לי מאוד אבל טיפלתי בה כמו שצריך. בנוסף לזה, החתכים באצבעות ממחנה האימונים בפאלם ספרינגס, עליהם כבר סיפרתי לכם, מתחילים להגליד רק עכשיו (כנראה שבאמת עבדתי קשה שם).

תמיד כשאני מתחילה טורניר חדש יש את החשש מהסיבוב הראשון, אתה אף פעם לא יודע איך תתחיל ובנוסף לזה ישנו הלחץ של גראנד סלאם, שתדעו שאין דבר יותר מבאס מהפסד בסיבוב הראשון.

לפני המשחק נגד אופרנדי האיטלקיה, התרגשתי אבל ידעתי שאני יותר טובה למרות שהיתה לה שנה מוצלחת בשנה שעברה. הגעתי בהרגשה שאני מנצחת, לפעמים יש את התחושות הברורות של מה שהולך לקרות. ואכן שיחקתי טוב ויציב. הייתי מפוקסת. כבר במשחק הזה הגיעו חבורה של ישראלים צעירים שמטיילים באוסטרליה - להלן יקראו "הקומץ הרועש". הם היו איתי מהנקודה הראשונה ועד האחרונה של הטורניר.

ביום החופשי התאמנתי עם סוגיאמה, אחת השחקניות הנחמדות בסבב. באימון הייתי עצבנית ואחריו אני ועודד טייג עשינו שיחה בה הבהרנו את העניינים כיצד לראות איך אוכל להתאמן טוב ולהירגע. זה דבר חשוב מאוד שאני ועודד נוכל לדבר על הדברים משום שרק על ידי שיתוף פעולה מלא, נוכל להתקדם. אכן, השיחה עזרה לי מאוד.

היריבה הבאה שלי היתה האמריקנית, מיילן טו, שאותה ניצחתי בעבר הרחוק, ידעתי שהמשחק תלוי בי ואם אני אשחק טוב, אני אנצח. פתחתי את המשחק טוב, עם שבירה. שיחקתי טניס נכון ויציב, ההגשות עבדו טוב מאוד. הובלתי כבר סט, 0:3 ו-15:40 ופתאום הרשת נפלה.

כזכור לכם הפעם האחרונה שהמומנטום שלי נעצר היתה במשחק ההפסד נגד סאפינה. אמרתי לאמא שלי ביציע "אלוהים בוחן אותי" וזו לא היתה הפעם האחרונה שנבחנתי בטורניר. חזרתי מההפסקה מרוכזת ובנקודה הראשונה חבטתי ווינר. המשכתי לניצחון חלק של 0:6. שמחתי מאוד על ההעפלה לסיבוב השלישי.

למחרת הודחנו אני וברטולי מטורניר הזוגות, המשחק היה ברמה גבוהה מאוד והפסדנו לאחר משחק ארוך של שלוש מערכות.

לקראת המשחק נגד גולובין לא היתה לי הרגשה טובה משום שידעתי שהיא שחקנית טובה ויציבה - אבל אני תמיד עולה באמונה ונותנת הכל על המגרש. המשחק התעכב בגלל גשם ולכן לא יכולתי לעשות חימום על המגרש - אז ירדתי לחניון התת קרקעי למרות שאסור והתחבאתי. ביצעתי את החימום שלי כדי שאני אמשיך ברוטינה הקבועה של לפני משחקים.

היא התחילה את המשחק טוב מאוד, אני לא הייתי אגרסיבית מספיק ולא מצאתי פתרונות. הפסדתי את הסט הראשון בקלות יחסית ובמצב של 0:1 ו-0:40 לה, בשני החלטתי שאני לוקחת את המשחק הזה ויהי מה. התרכזתי בכל נקודה וחזרתי למשחק. הסט התנהל ברמה גבוהה מאוד עם נקודות ארוכות ואיכותיות עד שהצלחתי לשבור לה ולקחתי את הסט 5:7.

"הקומץ הרועש" עודד אותי לאורך כל המשחק ועזר לי מאוד. נראה לי שהוא התחיל להשפיע עליה. את הסט השלישי פתחתי לא טוב, היא עלתה ל-0:2 אבל נשארתי מפוקסת וחזרתי לאט לאט ל-2:2. כשהובלתי 0:40 היא התעצבנה, שברה מחבט וקיבלה אזהרה מהשופט. בנקודה הבאה היא הפציצה כדור שאמנם נכנס, אבל ידעתי שזה מעצבים ותסכול. הובלתי 2:3, המומנטום לגמרי אצלי ונחשו מה? גשם.

הפעם עשיתי את ההכנה המנטאלית שעליה עבדתי עם עמוס מיתר (הפסיכולוג שלי). היא בכל זאת חזרה רגועה יותר והתנהל משחק צמוד מאוד. במצב של 4:4 הובלתי 15:40 והחטאתי שני כדורים קלים מאוד. לצערי נתתי לה את הגיים במתנה, התבאסתי בגלל ששיחקתי טוב מאוד ופשוט איבדתי ריכוז - למרות שידעתי שהיא מגישה טוב עליתי לגיים הבא באמונה מלאה.

הגיים היה צמוד מאוד, אני זוכרת כל נקודה ממנו. ההובלה עברה מצד לצד. הצלתי מאצ' פוינט אחד ובמאצ' פוינט השני עשיתי "ווינר דאון דה ליין עם הבקהנד". מאותה נקודה הרגשתי שהמומנטום אצלי וניצלתי אותו עד הסוף. ביתרוני נתתי עוד ווינר מצוין והשוויתי ל-5:5!!!

מאותו שלב הייתי מאוד מרוכזת. לא הסתכלתי לצדדים - רק אני עם עצמי, עליתי ל-5:6, בגיים האחרון לחצתי על הדוושה ועשיתי 3 ווינרים שסגרו את המשחק. לא רציתי לחכות לטעויות שלה אלא להיות אגרסיבית ולגמור את המשחק.

ביום מנוחה התאמנתי באולם כי היה גשום ביצעתי שני אימונים של חצי שעה. התאוששתי מהמשחק הארוך נגד גולובין נחתי ועשיתי טיפולים ומסאז'ים.

לפני המשחק נגד גולובין יצא לי לצפות בקוזנצובה נגד קירילנקו בלי לדעת שאחת מהן בהנחה שאני מנצחת תשחק נגדי (אני אף פעם לא מסתכלת קדימה בהגרלה אלא מתרכזת רק במשחק הקרוב). הייתי בשוק כמה טוב קוזנצובה משחקת. כששמעתי נגד מי אני בשמינית, קצת חששתי, אבל כשהתעוררתי בבוקר אמרתי לעצמי שאני באה ולוקחת את המשחק.

קצת הפריע לי כששמעתי שספארובה ניצחה את מאורסמו כי אמרתי "האם יש סיכוי לשתי הפתעות גדולות ביום אחד"? מתברר שכן.

בחדר הלבשה לפני המשחק ראיתי את קוזנצובה וסאפינה מדברות. היא עשתה פרצוף מוזר, חשבתי שאולי היא חולה וגם במהלך המשחק היא הסתכלה הרבה על המאמן שלה. עשיתי טעות משום שבמקום להתרכז בעצמי ובמשחק, התרכזתי בה. מתברר שהיא היתה 100%, זזה טוב ומגיעה לכל כדור. מ-1:3 לה, החלטתי להתרכז במשחק ובמה שאני צריכה לעשות. כך קרה שהתחלתי להגיש טוב ולשחק נכון, העליתי את הרמה ולקחתי את הסט 4:6.

הסט השני נפתח טוב ושברתי ל-0:2. מאותו רגע אמרתי לעצמי - תגידי טוב, שמרי על ההגשות שלך והמשחק שלך. הגיים של המשחק מבחינתי היה ב-4:2, קוזנצובה שיחקה יותר טוב והובילה 15:40. הגשתי שני סרבים מצוינים ועליתי ליתרון, קוזנצובה היכתה ווינר וצעקה "קדימה" ואז... גשם. לא רציתי גשם אבל זה מה יש. הלכתי לשירותים והיא ירדה לחדר הלבשה, ראיתי שהיא מדברת עם המאמן שלה. עודד החליט לא לבוא וטוב שכך מפני שהדבר היחיד שהוא יכול היה להגיד לי זה "תמשיכי כך" מה שידעתי כבר בעצמי, הוא נתן לי להתרכז במשחק לבד.

עליתי מרוכזת מאוד, הגשתי סרב מצויין וביתרון לי, נתתי בקהנד ווינר. עליתי ל-5:2 והמומנטום היה אצלי. בגיים האחרון הייתי מרוכזת כדי לסגור את המשחק כאן ועכשיו, וכך עשיתי. בסוף המשחק הייתי המאושרת בעולם!!!

"הקומץ הרועש" עודד אותי מתחילת החימום שלפני המשחק ועד הסוף המתוק. בסוף הלכתי אליהם ונתתי להם שתי מגבות של התחרות. שמעתי מאחי שיש טירוף בארץ ושאנשים קמו לפנות בוקר לצפות במשחק ואני מאושרת מזה שיכלו לראות אותי מנצחת. לאחר המשחק קיבלתי כמות הודעות מטורפת והטלפון לא הפסיק אבל בכל זאת השתדלתי להישאר מפוקסת ולהתנתק.

את מה שהיה במשחק נגד סרינה אני מאמינה שרובכם יודעים. בסט ראשון שיחקתי טוב, עשיתי את מה שצריך והגשתי טוב. בסט השני ב-2:1 לה ו-30:0 לי פתאום הסרב הפסיק לעבוד ודברים לא הלכו כמו בהתחלה מה גם שהיא העלתה את הרמה שלה, הכדורים שלי עפו לכל עבר והסט ברח לי מהר מאוד.

הלכתי להחליף בגדים בין הסטים כדי לנוח ולהתפקס ואכן חזרתי טוב יותר לסט השלישי, פספסתי הרבה יתרונות בתחילת הסט השלישי ולמרות שהיא עלתה ליתרון של 1:4 הרגשתי טוב עם המשחק שלי ושזה רק ברייק אחד. שמרתי על ריכוז וחזרתי ל-4:4. בגיים הזה הובלתי אבל היא שוב התעלתה וחבטה אסים ללא הכרה.

הצלחתי לשבור ל-5:6 וכאן סרינה הוכיחה את הניסיון שלה ומדוע היא זכתה בכל-כך הרבה תארי גראנד סלאם. היא באה, העלתה רמה כשזה היה באמת חשוב, ולקחה את המשחק. התבאסתי ממש מההפסד אבל זה הטניס וזה הספורט.

כרגיל, "הקומץ הרועש" היה במשחק והוא היה מדהים. כל הכרטיסים למגרש נמכרו מראש, אז סידרתי להם שישה כרטיסים בתמורה על כל התמיכה המדהימה שלהם. בסוף המשחק הם נתנו לאמא שלי דגל ישראל עם הקדשה. אחרי המשחק עשיתי שחרור ובדיקת סמים. אמא שלי באה לנחם אותי ותוך שעה כבר הייתי חיובית ולקחתי את הטוב מהשבוע האחרון.

אחרי המשחק הלכתי עם עודד להכות חצי שעה סרבים ובפעם הבאה אגיש כבר טוב יותר. הלכנו לארוחת ערב עם הסוכן האמריקאי שלי (קן מאיירסון) והצטרפו אלינו עודד ואנדי רם. קיבלתי מלא הודעות תמיכה ופרגון מכולם שממש עודדו ושימחו אותי.

הלכתי לישון ממש מאוחר ב-1 וחצי אחרי שראיתי את הסט האחרון נגד סרינה ששודר בטלוויזיה. אוף! זה היה כל כך קרוב.

בסופו של דבר היו לי 3 תחרויות טובות. אומנם היו הפסדים מבאסים אבל התקדמתי מאוד, ניצחתי שחקניות טובות, הופעתי בפעם הראשונה ברבע גמר גראנד סלאם ובנוסף לכל זה ניצחון ראשון על שחקנית טופ 5 בעולם.

ליד המלון יש חנות של תיקים של "לואי ויטון". למרות שזה לא הסגנון שלי, אמרתי לאמא שלי שאם אגיע לרבע הגמר אפנק את עצמי ונלך לבחור לי תיק, מגיע לי, לא?!

מהתחרות קיבלנו פלאפון מתנה ובנוסף גם כל מי שסיימה את 2006 בטופ 25 קיבלה מצלמת וידאו. חיכיתי לזה, זו היתה אחת המטרות שלי בתחרויות האחרונות של 2006 להיכנס ל-25 ולקבל מתנה. אני מודה לכולם על התמיכה המדהימה. קיבלתי אפילו טלפון מראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהתקשר לברך וסיפר לי שגם הוא קם ב-3 בלילה לצפות. הפרגון של כולם כל כך מרגש ואני מקווה שאחזיר לכולם עם הישגים נוספים.

מחר אני טסה כבר לטוקיו ובשבוע הבא יתחיל טורניר חדש גדול מאוד.

נשתמע, שחר.