סינדרלה שלי

את חיפה עזבתי לפני למעלה משלוש שנים, אך בעידן של היום אפשר להרגיש את התכונה בעיר בכל פורמט אינטרנטי אפשרי, גם ממרחקים. נכון, זה מאבד קצת מהרומנטיקה של שישי בצהריים עם העמודים האחוריים של כלבו המעדכנים על חדשות הספורט ותכנית הרדיו המקומית, אך בכל זאת אפשר להרגיש. והיום הרגשתי.

אך עוד קודם לכן, נחזור שבועות ספורים אחורה, לדרבי העירוני בסמי עופר. שתי הקבוצות מהליגה הבכירה בישראל היו זקוקות לנקודות כדי לברוח מהתחתית, מעמדם של שני המאמנים ניצב במוקד ואפילו האוהדים הירוקים התרגשו לקראת ההתמודדות העירונית. אמנם לא באו בהמוניהם כפי שקורה במשחקי בית, אך התרגשו והתלהבו. גם אני הייתי במשחק, אווירה גדולה לא הייתה. הייתה דרמה, היו מהפכים ואפילו שישה שערים היו. אווירה גדולה, לא הייתה.

היום הייתה אווירה, אבל מעל לכל הייתה רומנטיקה. ואנחנו מדברים על סיבוב ז' בגביע המדינה. התור הארוך שהשתרך מאחורי אשנבי הקופות באצטדיון נשר, לא הזכיר במאומה את סמי עופר של השנתיים האחרונות. הוא הזכיר את הקופות המיתולוגיות בקריית אליעזר, כשקולות התופים המרעידים את יציעי שער חמש בוקעים מלמעלה.

הפועל "רובי שפירא" חיפה על רקע האוהדים (רדאד ג´בארה)

מרצ'נדייז שלא מבייש מועדון פאר בליגת העל, פעילות התנדבותית עם הקהילה שבאה מכל הלב, מעורבות מתמדת ואוהדים מכל המגזרים, הדתות והמינים. בלי אלימות, בלי קללות. מובן מאליו? בימים כאלו, לא ממש.

וממגרשי אבי רן, נחזור לסמי עופר. השעיות מאמנים, כרישים שהוחלפו בנמרים, מקורבים, הצהרות הזויות, קריאות "מוכר אבטיחים" והוצאות לא מוחזרות. בין לבין, בשקט בשקט, במרוצת השנים, אבדה הזהות. כי איך בעבר היו אומרים? אין רחמים בקריית חיים. את התכונה כבר אי אפשר להרגיש בצד הזה של העיר, גם לא באף פורמט אינטרנטי. על רומנטיקה, כבר מזמן לא מדברים.

אז סיפור הסינדרלה של הכדורגל הישראלי לא יגיע השנה מחיפה, אך זו לא הנקודה, כי בין כה וכה היא תשאר הסינדרלה שלי. ונכון, אף אחד לא תמים, הפועל רובי שפירא נולדה מכאב. אך לא פחות מזה וכנראה הרבה יותר, מאהבה. וזו, חברים, הנקודה.

למען גילוי נאות, כותב הטור מחזיק במניה בעמותת "עיר הפועלים".