עם רגל נפוחה וכואבת, זכר למשחק כדורגל, התיישבתי לצפות בקרב של הספורטאי שמסמל לטעמי את כל הצדדים החיוביים של מדינת ישראל. כידוע, הקרב בקושי התחיל וכבר נגמר ונאלצתי לחזות באריק זאבי יורד מהמזרן כשהוא כואב. הכאב, למרות הבריח של הגרמני, לא היה פיזי כמובן ובדומה לאריק, גם אני הרגשתי אותו.
פתאום, כל הכאבים שלי ברגל נשכחו והחלו לטפס מעלה, לכיוון בית החזה והתמקמו באזור הלב. כל-כך כאב לי על האיש האדיר הזה, שהוא הרבה מעבר לספורטאי רגיל. אני מכבד מאוד את יתר המשלחת הישראלית ללונדון ומקווה להצלחתה, אבל יסלחו לי יעקב טומרקין, אנדיוני ולי קורזיץ, מי שבאמת נוגע לליבי הוא אריק.
אותו אדם שצלצלתי אליו יום אחד אחרי תחרות בספרד בה ויתר על השתתפות בגמר בשל פציעה ודיבר איתי כאילו אנחנו חברים כבר שנים. כי זהו אריק - ספורטאי ששייך לזן נכחד, לא אחד כזה שעטוף בפוזה ויודע לדבר רק אחרי הצלחות (שחר פאר, את יכולה ללמוד), אלא אדם אציל. לא פחות מכך.
 |
| זאבי אחרי ההפסד. זן נכחד (לירון לוי) |
|
| |
גם ההפסד המהיר לא מוריד מערכו של זאבי ולו במעט. כל מי שציפה ממנו למדליה, צריך להבין שמדובר בג'ודוקא בן 35. עם כל הכאב והצער, גם זאבי יודע ששיאו מאחוריו וגם אם הראש רוצה, הגוף לא תמיד יכול. אולי אריק הסתמך יותר מדי על הניסיון שלו ולא האמין שהגרמני יכול להפתיע אותו, אבל זה קורה גם לגדולים ביותר וכמו שכבר הבנתם, הוא שייך לגדולים ביותר.
אחרי שהודיע שלונדון תהיה האולימפיאדה האחרונה שלו, ולאחר שיפרוש באופן סופי, אני מקווה שזאבי יעבור לאימון ולא רק של ג'ודו. מעבר ליכולתו המקצועית שהוכחה שנים על גבי שנים, אריק יכול לחנך את הדור הצעיר על הערכים שהוא גדל עליהם. בימים בהם ערכים כמו מקצוענות, לחימה בלתי פושרת ואהבה לדגל לא בולטים בכל פינה בספורט הישראלי, אפשר לבנות על אריק שלפחות ינסה לשנות זאת.
הכתוב הינו טור דעה