אוטוטו זה מתחיל. בעצלתיים, עם לא מעט פרשיות שמעיבות על הפתיחה, אבל בכל זאת, קצת מרגש. בכל זאת, כי כדורגל הנבחרות קצת איבד את זה. מה שהיה פעם לדובדבן שבקצפת הפך למשני בחשיבותו, לטעמי, משתי סיבות עיקריות.
האחת, ברגע בו החלו לאזרח שחקנים ולעשות 'מסחרה' בין היבשות. שחקן שרק עבר, שתה קפה בפולין ולמד להגיד 'שלום' בשפה המקומית, כבר מועמד לחזק את הנבחרת כאילו נולד לאמא פולניה והחל לינוק קומפוט. הסיפור של מאור מליקסון, קרוב ככל שהיה להתרחש, הוא הרי הזוי בפני עצמו. תתארו לכם את מליקסון מלהטט ביורו הקרוב ותחשבו על האוהדים הפולנים או חבריו לנבחרת שצריכים להזדהות איתו. ואז שכל אחד יחשוב מה היה קורה אילו היינו מאזרחים את אחד הזרים שעשו פה סיבוב של שעתיים ובקצה שורשיהם העמוקים התגלה הגן היהודי שמאפשר להם את זה.
 |
| מסי וצ'אבי. לא מצליחים לשחזר את היכולת בנבחרת (רויטרס) |
|
| |
ולא מליקסון הוא האשם פה, הוא רצה (או שלא) בסך הכל בטובת הקריירה שלו (עצם ההתלבטות מעידה על היחס לנבחרת). ברגע שנבחרות החלו להשתמש באפשרות הזאת למטרותיהן, הן איבדו משהו מהקסם שלהן. ואולי לטובה, יכול להיות שבכלל, הצבת הגבולות בספורט בין העמים השונים שכבר כל כך מחוברים ביניהם, בטח ברחבי אירופה, היא סוג של אבסורד. היריבויות עתיקות היומין כבר לא מחזיקות מים. הדור הנוכחי של הגרמנים כבר לא באמת שונא את האנגלים, נבחרת ישראל יצאה למשחק ידידות רק השבוע מול גרמניה, ואפילו היוונים והטורקים כבר לא מה שהיו פעם. היחידות שבאמת יגיעו להילחם על הכבוד שלהן הן מדינות יוגוסלביה הצעירות בהן עוד טמונה האיבה והטינה, וכך זה גם נראה במשחקים ביניהן.
הסיבה השניה טמונה בפער ההולך וגדל בין כדורגל הנבחרות לזה בקבוצות. אפילו אוהדי הכדורגל ברחבי העולם כבר הבינו שבשביל להיחשב כשחקן הטוב בעולם, אתה כבר לא חייב לזכות במונדיאל. ההכרה כי הטורניר הזה, או לחילופין היורו, הם בסך הכל טורנירים קצרים שלא מעידים על כלום, חלחלה לאט לאט לחובבי הכדורגל ועושה את צעדיה הראשונים בשנים האחרונות. לכו תספרו את זה למראדונה או פלה.
 |
| מראדונה ומסצ´ראנו. מה זה מונדיאל? (רויטרס) |
|
| |
ההכרה הזאת, גם אם לא בפה מלא, בטוח שישובה עמוק במוחם של השחקנים כבר מספר שנים. כמה שחשוב לרונאלדו לזכות עם פורטוגל ביורו, אני בטוח שהיריבות עם ברצלונה בכלל ועם מסי בפרט חשובה לו לא פחות. אין מה לעשות, כדורגל הקבוצות, שעשה קפיצת מדרגה מטורפת בשנים האחרונות, הוא הדבר האמיתי כיום. ואל תתפלאו כשאתם רואים את מסי מתקשה קצת בארגנטינה או את נאני ורונאלדו לא מצליחים לעשות בדיוק את מה שהם עושים בקבוצותיהם. זו המציאות, אין הוקוס פוקוס, בקבוצות פשוט הרמה הרבה הרבה יותר גבוהה. השחקנים שחוזרים לנבחרותיהם, משולים קצת לחיילים שחוזרים מהצבא אחרי שלושה שבועות לסופ"ש קצרצר. אתה מגיע, אומר שלום לחבר'ה, אוכל את האוכל של אמא, נזכר בנשכחות, אבל אתה יודע שאתה הכי טוב עם הצוות, עם המחלקה. הגיבוש והתיאום הם משהו שאין לו תחרות.
בינינו, לא הייתם מוותרים על היורו בשביל עוד טורניר של ליגת האלופות, כזה קטן וחמוד בשביל הקיץ? ניפגש בספטמבר הקרוב.
הכתוב הינו טור דעה