כרוניקה של אסון ידוע מראש

היינו כחולמים: ענף הכדוריד הוא ענף מועדף לקראת המשחקים האולימפיים בריו 2016, "פרוייקט סגל הזהב" הם קוראים לזה. על מי אתם עובדים?

איני מדבר על כך שלעיתים השחקנים נאלצים לעלות לברזיה באולם האוניברסיטה כדי לשתות מים משום שמנהלי הנבחרת לא קנו בדרך שישיות מים (מכספם הפרטי). איני מדבר גם על השכר שלא מאפשר לכדורידנים להיות מקצוענים, כפי שנאמר בהצהרות. אני מדבר תכלס, הפרויקט הזה פשוט לא קשור למציאות.

ככל הנראה המצגת שנציגי איגוד הכדוריד הציגו בפני גילי לוסטיג, מנהל היחידה לספורט הישגי ושות' היתה ממש פורצת דרך, אחרת אין שום סיבה הגיונית בגינה ענף הכדוריד קנה לעצמו מעמד של ענף מועדף. בואו נהיה כנים: נבחרת הכדוריד הישראלית לא תצעד במראקנה בטקס הפתיחה וזו עובדה.

כבר שנה שבאיגוד הכדוריד מדברים על מינויו ההולך וקרב של מאמן זר ואיכותי, תוך כדי סבב שיחות שלא היה מבייש את שיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית. כל זאת על אף שהלכה למעשה, התקציב הנוכחי המוקדש להבאת מאמן זר לא תואם למאמנים מהטופ העולמי.

דמויות כמו מאמן אלופת אירופה, דנמרק, אולריק וילבק, מאמן סגנית האלופה, סרביה, ואסלין ווקוביץ' או מאמן ותיק כמו נוקה סרדארושיץ' שהוליך את קיל בעונת 2006/07 לעונת שיא עם טרבל גרמני (אליפות, גביע וסופרקאפ) ודאבל אירופי (ליגת האלופות וגביע האלופות) לא באים בחשבון.

אולריק וילבק. מישהו חושב שמאמן בקנה המידה שלו יגיע לפה? (GettyImages)

איגוד הכדוריד הישראלי יוכל לנפנף בעתיד בשביתת השופטים ככלי, אך זו אינה הסיבה לכישלון הצפוי, בזמן שמתקשים בהנהלת האיגוד למצוא תקציב למאמנים מדרג שני ושלישי ביבשת הישנה. מעבר לכך, גם מאמנים כמו וילבק, ווקוביץ' ונוקה לא מסוגלים להוציא יש מאין, הם צריכים חומר לעבוד איתו.

לצורכי ההמחשה ווקוביץ' מונה לתפקידו הנוכחי באפריל 2010, עת סרביה היתה לקראת משימת פלייאוף יורו 2010 מול צ'כיה ופיליפ ייחה ובקושי רב העפילה לאליפות העולם ב-2009 (ליורו 2008 ואליפות העולם ב-2007 היא כלל לא העפילה). מיותר לומר שגם ייחה לא עצר את השינוי שהמאמן הנפלא והרגוע למדי יצר בדרך לתואר סגנית אלופת אירופה (הישג השיא של סרביה מאז פירוק מסך הברזל). בשונה מהמאמן המתעתד ל"סגל הזהב" הוא לא היה צריך לייצר יש מאין. שחקנים בגילאים 20-26 יכולים להתפתח פיזית, להפוך למהירים יותר אולם מקצועית נטו זהו מקרה אבוד.

לו היה מדובר על סגל בגילאים 14-18 למשחקים האולימפיים ב-2020, אז היה עם מה לעבוד, אך כאמור אין למאמן עם מי לעבוד באמת. ההצהרות אולי נעימות לאוזניים, אבל השחקנים לא מקצוענים, הם עובדים לפרנסתם בתחומים אחרים וגם הם יודעים כי לא ייצא מהתוכנית דבר.

עידן מימון. הכדוריד בארץ לא מקצועני (משה חרמון)

הלכה למעשה, העפלה לאליפות עולם/אירופה תהיה הישג מפתיע בהתחשב במצב העגום, אבל לדבר על מקום בין חמשת הכרטיסים שבדרך כלל אירופה תופסת במשחקים האולימפיים דרך אליפויות אירופה, עולם ומוקדמות משחקים אולימפיים (וכל זאת במצטבר ובמידה וההצלחה היא מירבית)? מדובר בחוסר מגע בסיסי עם המציאות בזמן שרואים ברמות הללו נבחרות שבעבר ישראל היתה מסוגלת לנצח, ביניהן מקדוניה, סרביה וצ'כיה רחוקות שנות אור ממנה.

במקום להתרכז בטוב שקיים, מחפשים "ענף קבוצתי" למשחקים האולימפיים ובטווח של ארבע שנים זה לא יקרה. צריך להעניק לספורטאים הישגיים באמת, כמו לי קורזיץ, תשתית כלכלית ראויה כמו ביתר מדינות העולם. בימים האחרונים, בגלל כישלון בודד של נבחרת הטאקוונדו, הורד להם התקציב בצורה יוצאת דופן. אם ענף עם אלופת אירופה מכהנת, בת אל גטרר, נפגע אנושות בגלל כישלון רגעי והתקציב הולך לענף שהוא כישלון לאורך זמן, צריכים האחראים להעריך במהרה מחדש את המסלול עליו הולך הספורט הישראלי.

הכתוב הנו טור דעה