בדיון האינסופי של התקופה האחרונה, שנסוב סביב השאלה 'האם העולם ישתנה אחרי הקורונה'? יש כאלה שאומרים שכבר לא נהיה בני האדם שהיינו לפני המשבר ויש כאלה שמאמינים בלב שלם שבחיים, לא משנה מה עובר עלינו, יש מנגנון שכחה גדול מאוד ולמרות שרדפנו מדי יום אחרי האינסוף, נחזור להיות כאלה גם ביום שאחרי. אבל לדעתי, לא מעט דברים הולכים להשתנות בחיינו.
בשני המקרים, בעולם שאחרי הקורונה נצטרך לעבוד הרבה יותר ולהרוויח הרבה פחות. לא משנה כמה בחיינו נרגיש בטוחים, עדיין נהיה חשופים בכל רגע נתון ותמיד נביט לאחור. לא משנה מקום עבודה, משכורת גבוהה, חוזה ארוך טווח, בשנייה אפשר להישלח הביתה. הביטחון כבר לא יהיה אותו ביטחון. תמיד יהיה קול קטן, בשיא הריצה שלנו קדימה שיגיד לנו 'תיזהרו, כל זה יכול להיפסק ברגע'. ואנחנו אפילו לא יודעים ממה להיזהר. אולי צונאמי חס וחלילה, חללית חייזרים, גשם מטאורים או רעידת אדמה סורית-אפריקאית.
שחקני ליגת העל שרים: ימים טובים יגיעואבל למרות כל האסונות שחס וחלילה עלולים לקרות לנו, והלוואי שהקורונה יהיה האחרון, זה מדהים שבתקופה הזו הדבר שאנחנו הכי צריכים להגן עליו זה הפה שלנו. דרכו מועברים כל הדברים הרעים. זה משהו שאנחנו כולנו צריכים להבין, להסכים ולהפנים, שאותו (ועליו) אנחנו צריכים לשמור מכל משמר, עם מסכה או בלי. אחרי עידן הקורונה נצטרך להיזהר עם הפה שלנו, עם הפה מועברים הרבה וירוסים.
זה מזכיר לי סיפור יפה ששמעתי פעם. מסופר על רבי, רב של עיירה יהודית על מרגלות הר, אחד שעזר לכל הקהילה המקומית והיה אהוב על כולם. יום אחד היו שמועות של שיטפון גדול שהולך למחוק את ההר מעל לפני האדמה. באו לרבי בריצה תושבי המקום ואמרו לו 'רבי, רבי, אנחנו צריכים להתפנות'. הוא אמר להם 'אני לא מתפנה, ממשיך להתפלל כרגיל, שמתי את מבטחי בהשם יתברך ואני לא מודאג בכלל'. באו להציל אותו עם רכב, המים כבר מגיעים לצמרת ההר, ביקשו ממנו לעלות והוא אמר להם 'אני מאמין בקדוש ברוך הוא, כל ימיי הלכתי בדרכיו, אני ממשיך בכך'.
המים מגיעים כבר לקצה ההר, הגיעו עד למעלה, באו אליו עם סירה אומרים לו בוא תעלה, אמר להם אל תדאגו, שום דבר לא יפגע בי, אני סומך על השם'. הגיע מסוק, ההר כבר מתחת לפני המים, הרב אומר 'לא פגעתי באף אחד, אני סומך על השם'. הרבי טבע ועלה השמימה ופגש את בוראו. אמר לו 'איך אתה עושה לי את זה? בטחתי בך וסמכתי עליך כל חיי', אלוהים ענה לו 'שלחתי לך אנשים, רכב, מסוק, סירה, לא עלית. אז מה אתה רוצה?'.
אז גם אני נזהר במילותיי ואני קצת מפחד לכתוב את זה, אבל אני מצליח, בניגוד לכל הסרטונים והמשפטים המדהימים שנשלחים אליי בוואטסאפ, ליהנות מהתקופה הזו עם הילדים. לא נעים לי להגיד את זה. אני מתפלל שהתקופה תסתיים, אבל אני נהנה. אם נסתכל קצת פנימה, הדבר הכי מדהים מכולם, שזה לא נתפס בעיני, הוא עד כמה פעולה פשוטה כמו להגיע לאימון ולהיות עם החבר'ה עם המגע, הבדיחות והשיחות, עד כמה דבר טריוויאלי כזה - יכול להיות כזה מיוחד. לא מעניין אותי ליגה, יורו וכל שאר הדברים, רק רוצה לחזור למסגרת השגרתית שלנו בעולם.
רן בן שמעון ושחקני אשדוד. לפגוש אותם באימון הפך למיוחד (נעם מורנו)ושלא תבינו אותי לא נכון. זו תקופה שאנחנו כן קצת מודאגים ומנסים להרחיק את זה מהילדים, כי אנחנו מתמודדים עם מקרה שקרוב ללבנו, אבל הכל בסדר והכל בשליטה ומתפללים לאלוהים, אין דרך אחרת. זה מה שנשאר. מכיוון שאני מאמין שלאנשים טובים קורים דברים טובים, אני מאמין שהמקרה הזה ייפתר לטובה בעזרת השם. מדהים אותי לראות איך הילדים מתמודדים עם המצב הזה, כמה הם מנותקים ורואים את זה כמשחק אחד גדול. אבל זה העולם, ההורים דואגים והילדים צוחקים, ככה זה צריך להיות ואני שמח על כך.
בגדול אני מאוד אופטימי, אני מאמין שכל מה שקורה לנו קורה לטובה. כל מצב שבא עלינו, לא משנה מה הוא, צריכים להתמודד איתו, להסתכל לו בעיניים, זה מה שקיבלנו עלינו בעולם ונעבור את זה על הצד הטוב ביותר. אני מדבר גם עם חברים מקפריסין, שספונים בתוך הבתים שלהם, ומבין עד כמה המצב שלנו טוב יחסית. אני יודע שהקנס הנמוך לא השפיע על האנשים, אז הקנס על מי שעוזב את הבית עלה ל-300 אירו, אז הבעיות שלנו כאן – קצת יותר גדולות בכל העולם. אני עדיין חושב שאנחנו בשיאו של המשבר, ולא אחריו, צריך לשמור ולהקפיד על כל הכללים. אסור לעולם להגיד אלינו זה לא יגיע.
החברים מקפריסין הם חברים לכל החיים. עובר לי בראש מה היה אם הייתי נשאר שם, זה מקום יקר ללבי וכיפי מאוד. אני מתגעגע מאוד לחברים מהקהילה הישראלית, הם מזמן כבר משפחה. אני בקשר עם כולם, לא כמו שאני רוצה, אבל בקשר טוב. כי כשאין כלום אתה הכי עסוק. אני מקווה שגם הם, כמונו, ייצאו מזה מהר. זה עם יקר עם אנשים טובים, גם להם אני מאחל יציאה מהירה מהמצב הזה.
הייתי מסכם ואומר שסרטי המדע של הוליווד, כמו החיים שלנו, עוברים ז'אנר לדוקו-ריאיליטי. וזו תוכנית של העולם כולו, לא משנה גיל, מדינה, מצב משפחתי או כל משתנה אחר. זו תוכנית כלל עולמית. אם כבר הוליווד, אמר פעם וודי אלן המושמץ 'מהי קומדיה אמיתית?' והסביר 'קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן'. משמע, כל הדברים שקורים בחיינו, בלי קשר למוות כמובן, הם רגשות. וכל מה שרגשי נראה טראגי בזמן מסוים. אחרי זמן מה, הרגשות והרגעים הללו נראים לנו כמו קומדיה. הלוואי וזו האמת וכך יהיה עלינו ועל כל העולם.
הביא לפרסום: מאור רחמני.
רן בן שמעון. "צריכים להגן על הפה שלנו" (שחר גרוס)