26.2.1998. זה היום אותו משפחת רוזנפלד מעכו לא תשכח לעולם. באותו יום ארור נהרג סגן אסף רוזנפלד יחד עם עוד שני חיילים נוספים בקרב באזור מוצב "כרכום" בדרום לבנון. ההפגזה החלה אחר הצהריים בירי של אש כבדה לעבר מוצבים בגזרה המערבית של איזור דרום לבנון. בין השאר נורו פגזי מרגמה בקוטר 120 מ"מ, אחד הפגזים פגע פגיעה ישירה בעמדת התצפית במוצב שם שהו שלושת החיילים, בהם גם אסף, אשר היה בן 21 בנופלו, ולאחר מותו הועלה לדרגת סרן.
אסף, יליד העיר עכו, היה בצעירותו טניסאי מצטיין, אבל מעבר לספורט הלבן היה מדובר במלח הארץ. שבוע לפני שנהרג, אסף קיבל הודעה שהוא יקבל את אות ההצטיינות של החטיבה בבית הנשיא ביום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל. “יומיים לאחר שהוא הגיע לחופשה, המ”פ של אסף אמר לו שביום העצמאות יהיה עליו להגיע לבית הנשיא”, משחזר אביו. “הוא היה משוכנע שהוא מגיע לשם על מנת לאבטח יחד עם החטיבה עליה הוא ממונה, אבל המ”פ אמר לו שהוא נבחר לחניך מצטיין עם 120 חיילים נוספים”. כמובן שלטקס, אסף מעולם לא הגיע.
"בואו נשאל את אסף מה היה רוצה"בתור ילד, כבר בגיל שמונה אסף היה מחובר לספורט. הוא החל לשחק טניס והגיע ללא מעט הישגים ולמקומות הראשונים בתחרויות האזוריות והארציות כאחד. אביו, דודי, הוא דמות מוכרת מאוד בעיר ומשמש כיו"ר עמותת קבוצת הכדורגל של הפועל עכו שנמצאת בדרך חזרה לליגת העל. ביוזמת ראש העיר שמעון לנקרי החליטו במרכז הטניס המפואר בעיר המכיל 13 מגרשים, להפוך את התחרות האזורית מדי שנה לתחרות בינלאומית על שמו של אסף.
מרכז הטניס בעכו מכיל בתוכו מאות בני נוער, ואסף היה אחד מאותם ספורטאים שחלמו להגיע הכי רחוק שניתן. בנובמבר 1994 אסף בחר להתגייס לחטיבת "גבעתי" בה שירת אחיו הבכור ערן כקצין. אסף המשיך לקורס מ"כים ולקורס קצינים ובחודש מרץ מונה למפקד מחלקת טירונים.
אביו דודי ליווה את בנו אסף בצעדים הראשונים כטניסאי: "אסף מאוד נמשך לזה והצטיין בטניס. כבר כילד הוא היה מאד תחרותי ובעל מוטיבציה גדולה מאוד. הוא פרש אחרי שרצה ללכת ליחידה קרבית בצבא. חבריו לחטיבה מספרים עליו שהיה מלח הארץ. צדק בעייניו, היושר והתמימות היו חלק מאופיו. בצה"ל צפו לו שיהיה בעתיד רמטכ"ל. על כל דבר שנראה בעייניו צודק הוא היה נלחם. כשהיה צעיר אסף ניסה גם לשחק כדורגל, אבל חזר לטניס, הענף בו הצטיין. עד יום מותו הוא היה אוהד קבוצת הכדורגל של הפועל עכו בה שימשתי במשך עשר שנים כיו"ר. בגיל קטן הוא היה מגיע איתי למגרשים ולאימונים במגרש המיתולוגי בגבעת נפוליאון”.
דודי רוזנפלד ורעייתו אידה (נעם מורנו)הוא משחזר את אותו יום נורא שבו נהרג בנו: "בשעה 17:00 אחר הצהריים אני מקבל טלפון מאשתי, שבקול בוכה מספרת לי שהיא שמעה ברדיו על הפצצה כבדה על מוצב כרכור בו שירת אסף כמפקד. ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה הכל יהיה בסדר. שעתיים אחר כך הבת שלי רותם, שהייתה אז בת 10, מתקשרת אומרת לי תבוא הביתה, אמא לא מרגישה טוב. רצתי הביתה, ראיתי שם את אנשי קצין העיר ואת אשתי מעולפת על הרצפה ואז חרב עליי עולמי”.
“באותן שתיים שלוש דקות שאני מנסה לעכל את מה שקרה יכולתי לעשות הכל. בין השאר דפקתי את הראש בתמונה עם זכוכית, נתתי אגרוף לקיר והבן שלי הצעיר אלירז שהיה חייל כבר ובמקרה הגיע הביתה, חיבק אותי מאחורה ובבכי של כאב אמר לי, ‘אבא, אם אתה תלך ותתמוטט לנו הלכה המשפחה’. הדברים האלה למעשה החזירו אותי לחיים. באותו רגע התעשתתי וידעתי שאני חייב להיות חזק עבור המשפחה".
משפחת רוזנפלד דאגה לאורך כל השנים להנציח את שמו של הבן, כשגולת הכותרת היא ללא ספק הנצחתו בטורניר הטניס הבינלאומי בעיר עכו. אביו דודי מספר: "כל שנה אנחנו מקיימים שבוע של תחרות בינלאומית בהשתתפות עשרות טניסאים צעירים מהעולם. מדובר בתחרות מסורתית זו השנה החמישית ואנחנו חייבים להודות לראש העיר שמעון לנקרי שתמך וסייע להנצחתו של אסף. לנקרי עזר גם להקים חדר כושר לזכרו ולא נשכח לעולם את המחווה שעשה עבור המשפחה".
לו זר היה מגיע ונכנס לבית משפחת רוזנפלד, יתקשה להבין שמדובר במשפחה שכולה: “באותו יום שאסף הלך מאיתנו אספתי את המשפחה במטבח ואמרתי להם, ‘יש לנו שתי אפשרויות. או למות יחד עם אסף או עם כל הצער, להמשיך יחד. בואו נשאל את אסף מה היה רוצה’. כמובן שאת התשובה קיבלנו מיד וניסינו להמשיך יחד את החיים”.
"ישנים עם תרמיל מלא באבנים" (נעם מורנו)“הבית הזה הוא לא בית אבל. כל יום ביום הזיכרון אחרי בית העלמין בנהריה הבית פתוח עד שעות הלילה. ראש העיר מגיע יחד עם החיילים של אסף ואנחנו מעלים זכרונות וצוחקים. לא רצינו שזה יהיה בית אבלים כי בבית כזה מתרחקים ובורחים ממך. להגיד לך שאנחנו לא בוכים בלילה אני לא יכול, שכן שאנחנו בוכים בלילה וישנים עם תרמיל מלא אבנים שחונק אותנו כל הזמן, אבל יש לנו משפחה מורחבת ואנחנו צריכים להמשיך עבורה את החיים".