על אף שזה הכי טריוויאלי ומתבקש לפרגן למנצחת, ואכן ריאל מדריד גילתה אופי אדיר וכריסטיאנו רונאלדו שוב הוכיח שהוא אחד הווינרים הגדולים ביותר בתולדות הכדורגל, אני רוצה להתמקד דווקא במפסידה, שהיא למעשה המנצחת הגדולה של הגמר במילאנו.
בעידן שבו הכסף הוא ערך עליון והחוזים הגדולים והמרדף אחרי פרסום והישגים חומריים מאפילים על האהבה למשחק, אתלטיקו מדריד מהווה שינוי מרענן. חרף העובדה שהיא נאלצה להסתפק שוב במחמאות, "סיירת צ'ולו" הוכיחה (ולא בפעם הראשונה) שעדיין ישנו סיכוי שאמונה, התמדה, כוח רצון ונחישות שווים לא פחות מכסף, ובמובנים רבים אפילו יותר.
 |
| דייגו סימאונה לאחר ההפסד. נותן תקווה (רויטרס) |
|
| |
סגנית אלופת אירופה היא קבוצה פחות טובה מהיריבה העירונית השנואה, אך היא הצליחה לפצות על פערי האיכות בעזרת רוח לחימה והתלהבות אדירה והוכיחה שהביטוי "לשחק בשביל הסמל" חי וקיים. יש משהו בקבוצה הזאת, באגרסיביות חסרת הפשרות, במלחמה על כל כדור, בכבוד ובאהבה העצומה שרוחשים השחקנים למועדון, או באקט המצמרר של סימאונה שמבקש את עזרת הקהל ומשלהב את האוהדים, שמוכיחים שלספורט יש סיכוי לנצח את ההתמסחרות שהורסת כל חלקה טובה. אתלטיקו היא מועדון מרגש שנכנס ישר אל הלב ומזכיר לכל אוהד כדורגל למה הוא התאהב במשחק הזה מלכתחילה.
העובדה שהקבוצה הצנועה ממדריד נאלצה לחזות בזוללת התארים מהצד השני של הכביש אוספת עוד תואר לא פוגמת ולא גורעת מההישג הענק. לאוהדים של הקולצ'ונרוס הגיע יותר מזה. הם ראויים להערכה והיו צריכים לסיים את הערב עם דמעות של אושר ולא עם דמעות של שברון לב. אך עדיין, על אף שהבלאנקוס "קנו" עוד תואר, ההישג של צ'ולו ושחקניו מהווה ניצחון לספורטיביות ונותן תקווה והשראה עצומה, כי הרוח עדיין לא הובסה, היא קיימת ונאבקת בצורה עיקשת אל מול החומריות הדורסנית.
חרף העובדה שהגביע עם האוזניים הגדולות נוסע לסנטיאגו ברנבאו, אוהדי הכדורגל צריכים לזכור מהגמר הזה שהלב והנשמה ניצחו.
הכתוב הינו טור דעה