האגדה שלא הכרתם: סיפורו של בילי מיסק

"תראה ג`ק, אני מרושש לגמרי. אני יודע שלא נותר לי זמן רב לחיות. אני רוצה לתת למרי ולילדים חג מולד שמח נוסף לפני שאני `מחתים כרטיס בפעם האחרונה`. אני לא אהיה כאן כדי לעשות זאת בשנית. אנא ממך, ארגן לי קרב נוסף על כסף, אני רוצה שחג המולד השנה יהיה משהו שמרי והילדים יזכרו אותי בזכותו".

כשהוא עם הגב אל הקיר, תחת חובות כבדים ועם הידיעה שלא נותרו לו פרט למספר חודשים בודדים לחיות, זה מה שבילי, "הברק מסט. פול" מיסק, ביקש מהמאמן שלו. לא רחמים, לא עזרה כלכלית, אלא את הזכות לדאוג למשפחתו ולסיים את תפקידו בעולם בלב שקט. ב-12 לאפריל, עולם האגרוף חגג 120 ירחים להיוולדו של אחד מהסיפורים שהפכו לאגדות. אחד הסיפורים שהפכו להשראה בשביל כולנו.

וויליאם ארתור מיסק גדל בסט. פול שבמינסוטה ומהר מאוד התמכר לענף האגרוף, שבכלל היה מנוגד לחוק במדינת הכוכב הצפוני. הוא גדל לתוך ענף שבאותה תקופה היה בתאוצה קדימה בדרך להפוך לאחד מענפי הספורט הפופולאריים ביותר בארה"ב. לצד מתאגרפים גדולים כמו האחים מייק וטומי גיבונס וג'ק דמפסי האגדי, שמו החל ללכת לפניו. בילי התחרה במשקלים קל-כבד (Light-Heavyweight) ועד למשקל כבד (Heavywight).

במהלך הקריירה התחרה ב-105 קרבות בהם הפסיד שלוש פעמיים בלבד, תוך שהוא מנצח 34 מהם בנוק-אאוט. יש לציין שבאותה תקופה ניתנה לעיתונאים יד בהחלטה על זהות המנצח בקרבות. בהתמודדויות שהוכרעו על ידי המדיה, נרשמו לחובתו 10 הפסדים נוספים.

רגע השיא בקריירה של האמריקני היה ב-6 בספטמבר 1920, אז התחרה מול ג'ק דמפסי על תואר אלוף העולם במשקל כבד, באחד משלושת הקרבות הבודדים שהפסיד בקריירה (שלא ע"י העיתונאים), והיחיד בו הפסיד בנוק-אאוט. הקרב ביניהם, אגב, היה הראשון בהיסטוריה ששודר בתחנות הרדיו.

בילי מיסק נלחם בג´ק דמפסי על תואר אלוף העולם במשקל כבד

מספרים על מיסק שהוא היה ספורטאי למופת וג'נטלמן אמיתי. הוא מעולם לא נתן לעצמו הנחות באימונים וגם לא בזירה. לצד פנים קשוחים באישיותו, שהובילו אותו להיות אחד הטובים במקצוע, מיסק היה מנומס ונעים הליכות והיה אהוב מאוד בקרב קהילת האגרוף הבינלאומית. 

בראיון לעיתון ה"אסוסיאייטד" ב-1924, יריבו הגדול, טומי גיבונס, אמר לאחר פטירתו: “בילי מיסק היה מסוג המתחרים שתמיד שם עליו את כפפות האגרוף. הוא תמיד היה ג'נטלמן בזירה: תמיד לחם לפי החוקים, מעולם לא פגע בלוחם חסר אונים ולא נקט בשיטות לחימה מעבר לגבול הספורטיבי".

מיסק ניחן בהנפת יד קטלנית ובעיקר, ביכולת לספוג לא מעט חבטות ולהמשיך לעמוד על שתי רגליו האיתנות. באותו מאמר בעיתון ה"אסוסייטד" נכתב כי אחת משיטות האימון ה"מעניינות" שלו הייתה שבאופן יום-יומי, הוא היה נותן לעצמו 10 אגרופים חזקים ללסת בטענה כי זה משחרר את הלסת שלו ועוזר לו להתמודד עם חבטות שספג מיריביו בקרבות.

בילי מיסק. סבל מדלקת כליות חשוכת מרפא

אך בצל הצמיחה בעולמו הספורטיבי, מיסק שמר בסוד את העובדה שגופו הולך ובוגד בו. ב-1918 הרופא שלו, ד"ר אנדרו סילברסטיין, הרעיד את עולמו של המתאגרף האמריקאי: “אני לא אשקר לך בילי, אתה סובל ממחלת 'ברייט'. אם תפרוש מאגרוף ותטפל בעצמך, יוותרו לך 5 שנים לחיות, אולי".

רופאיו אבחנו כי הוא סובל ממחלת "ברייט" - דלקת כליות חריפה שבאותה תקופה הייתה חשוכת מרפא. בפועל, הם בישרו לו על גזר דינה של קריירת האיגרוף שלו ועל כך שעליו להתחיל להכין את הקרקע לקראת היום בו גופו ייכנע למחלה. בילי לא סיפר על כך לאיש פרט למאמן שלו. אפילו מאשתו ומילדיו הסתיר את החדשות הנוראיות וטען כי מדובר ב"בעיה קטנה בכליות, לא משהו רציני". 

מיד כשנודע לו על מצבו הרפואי הבעייתי, החל להשקיע את מירב כספו בו זכה בחברת 'אלג'ין' לייצור כלי רכב, שבעיקר שאבה את שכרו והפסידה לא מעט כסף. בילי החל לצבור חובות כבדים שהגיעו לסכומים של מעל ל-100 אלף דולרים.

מיסק: "אני רוצה שחג המולד השנה יהיה משהו שמרי והילדים יזכרו אותי בזכותו"

מיסק המשיך להילחם וב-1919 עמד על מאזן מדהים של 1:19, כשהפסדו היחיד היה לטימי גיבונס. אך גופו המשיך להיחלש ולאט-לאט פחתה יכולתו להילחם בזירה. הוא הספיק לנצח קרב בודד ב-1923 לפני שגופו כבר לא אפשר לו להתאמן יותר. ביתר השנה, בילי בעיקר נח וראה איך כספו הולך ונעלם בהשקעות כוזבות. הוא ידע שחג המולד הקרב ובא יהיה האחרון בו ייטול חלק. הוא אהב את משפחתו; מרי ושלושת ילדיו וכדי למנוע מהם התמודדות לא פשוטה עם חובות כבדים, היה עליו לעשות צעד נועז.

"הברק" הלך למאמנו ודרש קרב נוסף: "ג'ק, סדר לי קרב". ג'ק רדי, שהיה המאמן השני והאחרון של מיסק בקריירה, היה המום למשמע אוזניו: "אתה בוודאי מתלוצץ, אתה לא במצב שבו אתה יכול להילחם". מיסק התעקש: "סדר לי קרב בכל אופן!". אך רדי נותר נצור בעמדתו: "לא אעשה זאת".

מיסק הבין שיש לו עסק עם מישהו שמכיר אותו ושמכיר את מצבו. מישהו שדואג לו. לכן, שפך בפניו את רגשותיו ומחשבותיו שליוו אותו בתקופה האחרונה: "תראה ג'ק, אני מרושש לגמרי. אני יודע שלא נותר לי זמן רב לחיות. אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות מתנה אחת עבור ילדיי לחג המולד. לא נותר לי עוד הרבה זמן. אני רוצה לתת למרי ולילדים חג מולד שמח נוסף לפני שאני 'מחתים כרטיס בפעם האחרונה'. אני לא אהיה כאן כדי לעשות זאת בשנית. אנא ממך, ארגן לי קרב נוסף על כסף, אני רוצה שחג המולד השנה יהיה משהו שמרי והילדים יזכרו אותי בזכותו".

רידר החל להתרכך: "תראה בילי, אתה יודע בדיוק כפי שאני יודע שאם אתה תיכנס לזירה במצבך הרפואי הנוכחי, יש סיכוי לא רע שתיהרג". מיסק השיב בצורה חד משמעית: "בטח, אבל מה זה משנה? אני לוחם ואני מעדיף למות בזירה מאשר לעשות זאת בישיבה על כיסא מתנדנד בביתי". רידר הבין שהמניע הכלכלי מפריע למיסק לחשוב בהיגיון, הוציא את ארנקו ואמר: "תן לי לסייע לך. כמה אתה צריך?". אך בילי התעקש: "בשום פנים ואופן לא. מעולם לא ביקשתי נדבות ואני לא אתחיל לעשות זאת עכשיו".

מיסק. אגדה שלא הכרתם

רידר ניסה לרקום פשרה: "תקשיב מה אני מוכן לעשות: אני רוצה שתלך למכון ותתחיל להתאמן. אם תצליח להיכנס לכושר גופני מינימלי, שיאפשר לך להילחם, נוכל לדבר על ארגון קרב עבורך". אך מיסק היה מודע למצבו: "אתה יודע שאני לא יכול לעשות זאת, זה בלתי אפשרי. אבל אני חייב להילחם פעם אחת אחרונה עבור משפחתי. אנא ממך, אנא". מילותיו העזות של מיסק שברו את רידר: "אני עוד אחיה ואתחרט על הרגע הזה. תן לי לראות מה ניתן לעשות בנידון".

המנג'ר סידר למיסק קרב מול ביל בראנן, מתאגרף במשקל כבד אותו ניצח כבר בעבר, בקרב שנערך באומהה שבנראסקה. מדהים לחשוב על כך שמיסק, לאחר תקופת בצורת ארוכה וכשהוא סובל ממחלה סופנית, עלה פעם נוספת לזירה כשבדיעבד, נותרו לו 55 ימים לחיות בסך הכל, ע"מ לזכות בפרס כספי של 2,400 דולרים. "הברק" הכה פעם אחת נוספת, זכה בכסף ודאג לחגוג עם משפחתו חג מולד שמח אחרון.

76 שנים לאחר מותו, מיסק נכנס להיכל התהילה

לאשתו, מרי, שהייתה זמרת מוכשרת, קנה פסנתר. לשלושת ילדיו קנה מספר מתנות לא מבוטל ויחדיו הם חגגו את החג האחרון כמשפחה מאוחדת. יום למחרת, התקשר מיסק לרידר וביקש ממנו שיפנה אותו לבית החולים. את אותה ההזדמנות ניצל בילי כדי לבשר לאשתו על החדשות הרעות בפעם הראשונה. במקום לחגוג את השנה החדשה, משפחתו של מיסק נאלצה להיפרד מאביה שנפטר ב-1 לינואר 1924, כשהוא בן 29 בלבד.

בילי מיסק הוא כנראה אגדת האגרוף שלא הכרתם, וחבל שכך. מיסק הוא סיפור נפלא על דרך החיים של הלוחמים בזירה, שיודעים גם להילחם מחוצה לה כשהחיים מפנים להם את הגב. עם אופי חזק, תעוזה לצד יושרה וכבוד הדדי, בילי נכנס לדפי ההיסטוריה של האגרוף. 

בשנת 2009 הוחלט בקהילת האגרוף הבינלאומית כי "הברק" ייכנס להיכל התהילה וכך קרה ב-2010. גם במינסוטה דאגו לתת כבוד למי שגדל במדינה, כשנכנס להיכל התהילה של האגרוף במדינה בשנת 2012.

מכיוון שלא נותרו הרבה פרטים ועדויות על הברק מסט.פול, ניתן ליריבו הגדול ואחד מהמתאגרפים הגדולים של התקופה, מייק גיבונס, לתת את המילים האחרונות על הלוחם האדיר: “תמיד היה לי את הכבוד הגדול ביותר כלפי בילי, בתור מתאגרף ובתור בנאדם כאחד. הוא גרם לי לצרות יותר מכל לוחם אחר בזירה וזה כולל את ג'ק דמפסי. מיסק היה נקודת זכות לעולם האגרוף".