שלושה מחזורים לתום העונה, ארבעה ימים אחרי שניצחנו 1:3 בבית את פנרבחצ'ה ועלינו לגמר הליגה האירופית, אירחנו את אסטוריל. היינו במקום הראשון והפער מפורטו שבמקום השני עמד על נקודה, אבל לפורטו היה משחק יותר. הדרך לטרבל מעולם לא נראתה קרובה יותר וגם ה-1:1 באצטדיון האור הרגיש כמו רעד קל בכנף הנשר.
הפנים של כולנו כבר היו לעבר הגמר מול צ'לסי. לא כל שנה בנפיקה, הקבוצה שלנו, מגיעה לגמר אירופי ועוד באמסטרדם, עיר שקשה למצוא מישהו שלא מחכה לבקר בה.
לצערנו, או לשמחתנו, קיבלנו משחק הכנה מושלם לגמר האירופי. ביום שבת, 11 במאי בחוץ מול פורטו. שני מחזורים לסיום, וכשאנחנו בפער של שתי נקודות, ידענו שתיקו יספיק לנו כדי לחגוג אליפות במחזור הסיום, מול הקהל הביתי.
הגענו לפורטו כבר בבוקר המשחק, התמקמנו במרכז העיר והתחלנו לחמם את הגרון. האמת? זאת הייתה הזדמנות מצויינת להכין כמה שירים חדשים לקראת הגמר מול צ'לסי ביום רביעי. אין סיכוי שניתן לאנגלים, הצנונים האלה, לשיר חזק מאיתנו, לא?
האווירה בתוך האצטדיון הייתה מטורפת ובדקה ה-19 כבש לימה את הראשון וסידר לנו 0:1. גם עכשיו, אני לא מצליח לזכור איך היה הגול. הבירה לפני המשחק, שיכרון החושים מהטירוף שהלך ביציע וכל האדרנלין שזרם בדם השכיחו כל פרט שקשור לשער הזה. חגגנו, אפילו בטירוף יש לומר, בכל זאת - אם זה נגמר ככה אנחנו אלופים, בחוץ, מול פורטו. איך אומרים אצלכם, יש דברים כאלה?
שש דקות חלפו וזה כבר 1:1. מקסי פריירה כבש שער עצמי, והחזיר לפורטו את הצבע ללחיים. אבל בדיוק כמו ב-1:1 הביתי עם אסטוריל, גם בשער הזה לא חששנו ולא דאגנו. הנשר ימשיך להמריא, זאת העונה שלנו.
ואז, טוויסט בעלילה. מכאן ואילך, למרות רגעי אושר רגעיים, הכל נהיה שחור. אם את הגול של לימה אני לא זוכר מרוב אושר, את 15 הימים האלה אני לא מצליח לשכוח. למחוק. להשמיד. הם שם, ויהיו שם תמיד.
 |
| אוהדי בנפיקה. 15 ימים שצריך להשמיד (רויטרס) |
|
| |
כבר היינו בטוחים שהאליפות בידיים שלנו. הקלישאה אומרת שכדורגל משחקים 90 דקות, וכשהשעון הראה 90', התוצאה בפורטו עוד הייתה 1:1. תוספת זמן זה לא רק לכאלה שהוציאו הקלות לפני מבחני הבגרות? למה צריך את זה גם בכדורגל?
השאלות צפו להן, אבל את הנעשה אין להשיב. בדקה ה-91 קלווין כבש שער שלא יכבוש גם בעוד 100 בעיטות (ואני לא אומר את זה מתוך תסכול. בעצם כן..) ופורטו ניצחה. או שמא אנחנו הפסדנו? בכל מקרה, 4 ימים לפני גמר הליגה האירופית ומחזור אחד לסיום העונה, כבר לא היינו במקום הראשון.
יממה לאחר ההפסד כבר המראנו לאמסטרדם. אין עיר טובה יותר כדי לשכוח מהצרות, בדרכים הטבעיות ביותר שיש לעולם להציע. ישבנו בבתי הקפה המפורסמים וככל שעברו הדקות, חזרה התחושה - העונה הזאת שלנו. צ'לסי? אלופת אירופה המכהנת? אנחנו בנפיקה.
 |
| רודריגו בהלם (רויטרס) |
|
| |
ביציאה מהפאב בלילה שלפני המשחק, שמענו פתאום צעקות חזקות מכיוון הנהר המרכזי שחוצה את העיר. לקח לנו מספר שניות, אבל מיד הבנו: אוהדי צ'לסי השתלטו על אמסטרדם, וזה הזמן להראות להם מי זו בנפיקה. התמקמנו בצד השני של הנהר ושרנו בקולי קולות את ה-"Glorioso SLB" המפורסם, כשאין אחד שלא לבוש בחולצה אדומה. הלכנו לישון בידיעה שאנחנו מוכנים להביא גביע.
השעות לפני המשחק לא עברו, מחוגי השעון לא התקדמו, אבל בסופו של דבר זה קרה. כמעט 20 אלף אוהדים שלנו הפכו את הארנה למגרש ביתי, ומהדקה הראשונה ראו מי הקבוצה העדיפה. החטאה, ועוד החטאה ושוב חוסר ריכוז. אין, הגמר הזה שלנו. אנחנו באמת יותר טובים. ואז, הגיעה הדקה ה-59, ופרננדו טורס השתיק אותנו. לרגע. שוב עידוד, שוב דחיפה, ואז הפנדל בדקה ה-68. וקרדוסו, האליל שלנו, כובש ורץ אלינו. 1:1. כבר אמרתי לכם שהגביע הזה שלנו?
ואז הגיעה הדקה ה-90. וכמו בקלישאה, כדורגל משחקים 90 דקות. ושוב, המשחק לא נגמר. מוזר לא? זה היה בצד השני של המגרש, אז אני לא ממש יודע מי כבש, אבל ספגנו. בדקה ה-92. אם השער של קלווין היה אכזרי, אז השער הזה (איבנוביץ' קראו לו? חשבתי שזו טניסאית) היה אכזרי כפליים.
 |
| קרדוסו על הפנים (רויטרס) |
|
| |
במחזור הסיום פורטו ניצחה, ולקחה אליפות, ולנו, אחרי שבוע כל כך גרוע, נותר רק להתנחם בגביע אותו נניף ביום ראשון, 15 ימים אחרי ההפסד ליריבה המרה שלנו. הגענו לגמר שחוקים, אבל למזלנו היריבה הייתה ויטוריה גימראייש, אז לא היה חשש שנפסיד. ובאמת, ניקולס גאייטן נתן לנו בדקה ה-30 את היתרון בדרך לזכייה בתואר היחיד שלנו. אין מה לעשות, ניאלץ להסתפק בגביע. מכובד, לא?
שתיתי כל כך הרבה בירות לפני המשחק, כשבדקה ה-77 אמרתי לחבר שלצידי: "אני חייב לרדת לשירותים, שאספיק לחזור לשריקת הסיום. גם ככה קשה לצאת פה בין כל האנשים". התחלתי לפלס את דרכי, הגעתי לשירותים ושמעתי שאגה אדירה. ואז קצת שירים. ועוד שאגה. הבנתי שהם השוו. עשיתי דרכי בחזרה ליציע, ובעודי עולה במדרגות הבטתי על לוח התוצאות. דקה 84, ויטוריה 2 - בנפיקה 1.
הלכתי הביתה. אני לא יודע כמה נגמר.
הכתוב, ברובו, הינו פרי דמיונו של הכותב (שאינו אוהד בנפיקה)
 |
| אוהדי בנפיקה. גם הנשר לא עזר (רויטרס) |
|
| |