לפני 9 חודשים נפל דבר בכדורגל העולמי. לראשונה מאז ומעולם (אם תוכיחו אחרת נזכה אתכם בקנייה הבאה) מונתה מאמנת, אישה, לקבוצת גברים. נכון, מדובר רק בקבוצה מהליגה החמישית בקרואטיה, אך ההיסטוריה וההיסטריה, היו בהתאם.
טיהאנה נמצ'יץ' בת ה-24, שחקנית דימנו זאגרב ונבחרת קרואטיה ודוגמנית עבר שהגיעה עד לשלב 15 האחרונות בתחרות 'מיס הספורט' קרואטיה, קיבלה לידיה את תפקיד המאמנת של ויקטוריה וויאוקובאץ', קבוצה צנועה במיוחד, חובבנית, מהליגה החמישית.
לאחת הכתבות הראשונות שפורסמו מיד לאחר המינוי, צורפה תמונה ובה ג'ון טרי וראיין גיגס יושבים בחדר ההלבשה, הגביעים בהם זכו במהלך הקריירה מונחים לידם ובלם צ'לסי אומר לחברו: "עזוב תארים, בוא נצטרף ל-ויקטוריה וויאוקובאץ'..". ככה, פחות או יותר, נתפס המינוי ברחבי קרואטיה. קוריוז, בדיחה. לא רציני.
ולמה בעצם? למה לא הגיוני ששחקנית עבר, שהופיעה בנבחרת, תאמן גברים. למה גברים יכולים לאמן נשים, בכדורגל ובכדורסל ובכל ענף אחר, אך ההיפך נראה לנו כמו משהו פסול?
לקפטנית נבחרת ישראל, אושרת עיני, אין ספק: "התרבות והחברה הישראלית לא מקבלת נשים כחלק מהענף. לא רק כשחקניות – אלא כמאמנות ואפילו כצופות. אישה שמביעה דעה בנושא כדורגל, ישר מתוייגת כגברית".
נמצ'יץ' עצמה, בטוחה ביכולתה: "אם אני וכל כדורגלן, גבר, אחר, מגיעים עם אותו נסיון, שנינו שיחקנו במסגרת בינלאומית ועברנו לא מעט בכדורגל, למה שלא אקבל תפקיד באותו סדר גודל?"
והיא צודקת. שחקנית עבר, שבדיוק כמו מקביליה הגברים שיחקה כשני עשורים ברמות הכי גבוהות, הופיעה במדי הנבחרת והוציאה תעודת מאמן, לא צריכה להישאר מחוץ ל'לופ' המאמנים בארץ. כל זה כמעט נכון. כי מעבר לעניין המקצועי, יש עניין פוליטי.
 |
| נמצ'יץ' עם השחקנים שלה |
|
| |
שחקנים כמו אופיר קופל, אורי אוזן, אלון מאיה וחיים סילבס (רק לצורך הדוגמא) לא צברו נסיון רב יותר מסילבי ז'אן או אשרת עיני לדוגמא. היתרון שלהם: הם שיחקו תחת מאמנים מסויימים, יצרו קשרים עם אנשי כדורגל בעולם הגברי ולכן למאמן שמקבל קבוצה, קל יותר לצרף שחקן עבר שכזה לצוות המקצועי שלו.
"לנסיון אין תחליף", זועקת עיני אחרי 15 שנות קריירה בהן זכתה בעשרות תארים ושיחקה במסגרות הבינלאומיות: "יש לי תעודת מאמן. אני קפטנית הנבחרת ועברתי כל השתלמות אפשרית. אני מאמינה שברגע שאכנס למערכת, אצטרך להוכיח את עצמי ואז כבר אשאר שם".
לעיני יש על מה להסתמך. בערך. קרן וענבל כנפו, שחקניות נבחרת לשעבר, מאמנות קבוצות ילדים בחיפה וגם איריס אנטמן, ששיחה בנבחרת כשוערת מדריכה שוערים צעירים. אז אם נותנים לנשים לעבוד עם דור ההמשך, למה קשה כל כך לראות אותן משתלבות בליגות הבוגרים?
 |
| איריס אנטמן בפעולה. מאמנת שוערים עד גיל נוער |
|
| |
"זה עניין של כמה שנים, תהליך שבסוף יקרה", בטוחה אנטמן, שכבר 6 שנים מאמנת שוערים עד גיל נוער: "מעולם לא קיבלתי מהילדים תחושה של משהו מוזר. רק פרגון. יכול להיות שזה בזכות האופי שלי לא לתת הנחות".
"פרצתי כבר גבול אחד כשהייתי מאמנת השוערים, האישה, היחידה בהשתלמות בסרביה", מספרת אנטמן: "אז אנחנו לא בפיגור משאר העולם. אני לא מאמינה שזה נובע משוביניזם". אז ממה זה כן נובע? תמשיכו הלאה.
גם לעיני וגם לאנטמן ברור דבר אחד. הכדורגל הנשי בישראל, לא קיים בתודעה. "אנחנו 'מוקצות', בקושי יודעים על קיומנו", מספרת הקפטנית ומאמנת השוערים מסכימה: "ללא ספק, הכדורגל הנשי נמצא בחצר האחורית. עד שהוא לא יהיה בקדמת הבמה, אנשים לא יכירו בו ויהיה קשה למישהו לתת אמון במאמנת, או שחקנית עבר, שהוא מעולם לא ראה אותה משחקת".
 |
| אשרת עיני. "אישה שתיכנס למערכת, תוכיח את עצמה" (קובי אליהו) |
|
| |
שתיהן, בביטחון עצמי מרשים, בטוחות: "כל אישה שתיכנס למערכת, תוכיח עצמה. כרגע יש מחסום עדיין, אבל בעתיד, כשאישה תקבל את ההזדמנות – האישיות שלה תעמוד למבחן. בדיוק כמו אצל הגברים. מי שטוב כמאמן, יהיה טוב אם הוא גבר או אישה. ישפטו, או לפחות צריך לשפוט אותו, לפי התרומה, ולא לפי מינו".
אבל עדיין, לצד האופטימיות הזו, כשאיריס אנטמן צריכה להמר תוך כמה זמן נראה אישה עומדת על הקווים בקבוצה מליגה א', לא ליגת העל או הליגה הלאומית, היא עונה בבירור: "10-15 שנה. אני ריאלית".