4 נקודות, ומחשבה: סיכום הקמפיין של ישראל

הנבחרת הצעירה של ישראל נפרדה מיורו 2013 אחרי שלושה משחקים בשלב הבתים כשארבע נקודות במאזנה. הפתעה? אכזבה? הישג? כל אלו נתונים לפרשנות. בשורה התחתונה: הנבחרת לא בשלב הבא, אך סיימה עם יותר נקודות מרוסיה, גרמניה ואנגליה.

לפני הטורניר אף אחד לא ממש ידע להעריך את היכולת של הכחולים-לבנים, אך משחקי ההכנה מול הולנד וגרמניה, בהם חניכיו של גיא לוזון היוו יריב שקול לשתי המעצמות, גם המאנשפט שהגיעו בהרכב משני וגם האורנג' בהרכב החזק ביותר, הוכיחו שיש סיבה לאופטימיות.

הטירוף סביב הכרטיסים היה גדול, הבאזז סביב הטורניר הרשמי הגדול ביותר שנערך בארץ הקודש הלך וגבר, וכך, גם בלי שבנבחרת ממש רצו, הציפיות גברו. וגברו. וגברו.

וכשהציפיות מרקיעות שחקים, כך גם האכזבה. 2:2 עם נורבגיה בעקבות שער בדקה ה-91 מול 10 שחקנים ו-4:0 כואב לאיטליה, הוציאו לכלוכים מחדר ההלבשה, יצרו יחסים עכורים בין התקשורת למאמן ובין השחקנים לאוהדים.

אפשר לחפש אשמים עד הטורניר הגדול הבא בו נופיע, אך אפשר מצד לשני לנסות ולבין מה לא הלך. האם הקהל הלחיץ יותר מאשר תמך? ואולי דווקא הכוכבים שסומנו לפני שריקת הפתיחה ולא נצצו תחת הזרקורים היוו את המפתח לכישלון? 4 נקודות השיגה הנבחרת ביורו ועל כל נקודה יש נקודה למחשבה. ואף מילה על גיא לוזון.

1: בוריס קליימן - השקעה לטווח ארוך
שישה שערים ספג שוער הפועל תל אביב במהלך הטורניר, אך קשה לשים את האצבע על שער שבו הוא אשם ב-100 אחוז. נכון, הוא היה יכול למנוע שער כזה או אחר מול איטליה, אך מנגד הציל מול הנורבגים ומול האזוריני 5 שערים לפחות.

קליימן, שוער שמסומן כבר מספר שנים כעתיד של הכדורגל הישראלי וכיורש פוטנציאלי לאוואט ולדוידוביץ' בשער הנבחרת הבוגרת, לא נעל את השער אמנם, וגם לא ממש הביא נקודות לגיא לוזון במו ידיו, אך גם לא קרס.

קליימן בפעולה. תנו לו צ´אנס (חגי ניזרי)

לא הרבה שוערים ישראלים, ולמעשה רק תום אלמדון, יכולים להתהדר בשלושה משחקים בשער הנבחרת ביורו. אם לא רוצים שעתידו של שוער הפועל יהיה דומה לזה של אלמדון, הוא צריך לקבל את עמדת השוער הראשון - בין אם זה אצל רן בן שמעון ובין אם זה בקבוצה אחרת, בארץ או בחו"ל.

גם אם בשורה התחתונה של הטורניר יש שיסמנו את ההופעה של קליימן ככישלון, חשוב לקחת דברים בפרופורציות. מדובר בשוער צעיר, שלא שיחק הרבה העונה ומי שייתן לו את הצ'אנס יזכה בשוער שצבר נסיון על אחת מהבמות המרכזיות באירופה.

2: אייל גולסה וטאלב טוואטחה - עדיין ירוקים
שני הכוכבים הגדולים ביותר של הנבחרת הצעירה. רגע. אם אלו שני הכוכבים הגדולים ביותר, אנחנו צריכים להגיד תודה שעברנו את החצי בכלל. קשר ומגן מכבי חיפה לא הגיעו לטורניר, ונראה שגולסה הבין זאת מהר מכולם כשעשה דין לעצמו ו"חתך" הביתה בדקה ה-38 של המשחק השני.

באופן דומה, אך שונה, גולסה שוב ברח. שוב השאיר את חבריו בהלם. הפעם זה היה תוך כדי משחק קריטי, אז, מזמן, זה היה באמצע עונה כשברח לחתום בלאציו. אופי, קשה לשנות.

וראטי מול טוואטחה. כוכב מול בוסר (יניב גונן)

בגיל 17 וחודש, זומן גולסה לראשונה לנבחרת. באותו חודש הוא גם כבש את שער הבכורה במכבי חיפה. כמעט 5 שנים עברו מאז, וגולסה לא ממש התקדם. את המבחן הגדול שלו, ביורו, הוא לא צלח. מעניין יהיה לראות כיצד יתאושש.

חברו לקבוצה, טאלב טוואטחה, לא עמד גם הוא בציפיות. האגף שלו היה פרוץ מול הנורבגים, הוא לא בישל שום שער וכמעט לא היה מעורב בהתקפות. טוואטחה שהשכיח את מסיללה, נראה פתאום כמו הצל של שמואל שיימן.

חלומים אירופה? יכול מאוד להיות שלשני השחקנים הצעירים הללו יש כישרון בלתי נגמר, אבל כישרון לבד לא מספיק. פוטנציאל היא מילה גסה.

3: עומרי אלטמן - מאירופה תבוא הבשורה
יש מנטרה בכדורגל הישראלי שקובעת כי "עדיף להתאמן בחו"ל מאשר לשחק בארץ". חלק מסכימים, חלק מתנגדים, אך ברור לכולם שכאשר המטוס ממריא מנתב"ג הרמה עולה. אנחנו מחפשים מתחת לבלטות שחקנים צעירים מוכשרים, הופכים כל פיסת דשא כדי למצוא כאלו. מחזירים את אור ברוך מארה"ב, קוראים לשמואל שיימן בבהילות מהולנד. יהודי, ישראלי, אם אתה בועט בכדור אולי נוכל להשתמש בך.

מדברים פה על תהליך. על למידה מספרד, על מודל יווני או גרמני. אבל למרות הרצון ללמוד מהם, או התובנה שמי ששיחק מחוץ לישראל עבר אימונים טובים יותר ומשחקים ברמה גבוהה יותר, לא זכה עומרי אלטמן לקרדיט.

זגורי ואלטמן. אין להשוות בין ר"ג לפולהאם (משה חרמון)

הנבחרת נראתה חסרת מעוף בחלק הקדמי, והלגיונר היחיד, שמשחק בפולהאם, נשאר על הספסל. מול נורבגיה, מול איטליה. ישב וראה את חבריו מנסים, משתלדים ולא מצליחים. ואז, בטדי, מול האנגלים אותם הוא מכיר - אלטמן פרח.

השחקן שגדל במכבי היה הכי טוב על המגרש ובשלושה מהלכים הוכיח לגיא לוזון שהיה מגיע לו יותר קרדיט. וכשרואים את היכולת של אלטמן, אי אפשר לחשוב על כך שגיא אסולין לא זומן. הישראלי היחיד אי פעם שהופיע בבבוגרים של ברצלונה. שהתאמן לצד ליאו מסי. שעבר מברצלונה למנצ'סטר סיטי. בלי להעליב את ישראל זגורי, זה הרבה יותר ממה שהוא עשה בקריירה.

גיא אסולין. היה חייב להיות בסגל. ורק כי הוא לגיונר (GettyImages)

4: הקהל הישראלי - הגיעו, הגעילו, הפתיעו
22 אלף צופים בטדי מול אנגליה, 12 אלף צופים בבלומפילד מול איטליה ו-11 אלף צופים מול נורבגיה במשחק הפתיחה בנתניה. הקהל הישראלי קיבל את היורו על מגש של כסף והראה כמה הוא רעב. הכפית רק יצאה מהיד לכיוון הפה והציבור בלע את הקוויאר של היבשת. אוהבים פה כדורגל. באמת. מהלב.

מול נורבגיה היה עידוד במשך כמעט כל 90 הדקות, קצת טרוניות, מעט ציניות, ואז הגיעה הדקה ה-90. אבל לא נשמעו שם קללות, אלא אכזבה. והרבה מחיאות כפיים. כי האכזבה של הנבחרת הכאיבה גם לאוהדים. כי הם חשבו שיש עתיד. רצו לחשוב.

אוהדי הנבחרת. מילאו את היציעים (משה חרמון)

ואז הגיע המשחק מול איטליה. אחרי 35 דקות, הנבחרת נראתה טוב אבל התוצאה הייתה 1:0. גולסה הורחק, האיטלקים הכפילו את היתרון והקהל התהפך. "דור מיכה" החלו לשיר בשער 13, "אבי לוזון מת" הוסיף שער 11. גועל נפש, כמו שגועל נפש נשמע.

בדקה ה-70, בערך, החל הקהל לצאת מהמגרש, לא לפני שקרא "אולה" על כל נגיעה בכדור של האזוריני. להקיא. רגעים שמוכיחים שלאוהדים פה לא מגיע. לא מגיע להם טורניר גדול, מגיע להם לשבת במגרשים ללא תאורה, שחייבים לשחק בהם בצהריים באמצע אוגוסט. לסבול.

ואז, כשאתה בטוח שמול אנגליה, במשחק חסר חשיבות, נראה טדי עירום - מגיעים 22 אלף צופים ומעודדים 90 דקות. יאיר לפיד פחות הפכפך מאוהדי הכדורגל בארץ.

הנבחרת חוגגת עם הקהל (חגי ניזרי)