לפני הגיהנום: ביקור הפועל תל אביב בסחודניצה

בכל פעם שהייתי שומע את הקריאה הקשה "שתהיה שואה למכבי", במגרשים, הייתי שואל את עצמי, האם לאותם אוהדי הפועל תל אביב (לא כולם כמובן, ההכללה היא אסורה בטח ביום השואה, מדובר בקומץ שמחבל לכלל), אין קרובי משפחה שניספו בשואה או ניצלו. השימוש במילה שואה, ביציעים האדומים, הייתה מצמררת.

לא ברור כמה אוהדי הפועל מודעים לכך, אבל אי שם, בשנת 1936, שלוש שנים בטרם התהפכה אירופה על יהודיה והחלה בהשמדתם, היו מעורבים שחקני הפועל ת"א במחווה יוצאת דופן. בהעלאת חיוך על פניהם של יהודים, שעדיין לא ידעו את אשר מצפה להם בתוך מספר שנים בודדות.

הפועל ת"א, שלקחה את אליפות פלסטינה (לפני הקמת המדינה כמובן), הגיעה בסתיו של שנת 1936, בערך באיזור סוכות, לסיבוב משחקים נגד קבוצות מקומיות של גויים בסחודניצה ובוריסלב, פולין, וגרמה לחזה היהודי להתנפח מגאווה. פתאום, היהודים המקומיים יכלו לגויים, על המגרש כמובן.

ומה הקשר של כותב שורות אלו לסיפור הזה? שנים רבות שאלתי את עצמי אודות מה שאירע לסבי, אריה האופטמן ז"ל, יוצא סחודניצה. חיפוש ברשת העלה אוצר של ממש - אברהם האופטמן, יוצא סחודניצה, בדיוק כמו סבי (אם כי לצערי ללא קשר משפחתי), העלה על הכתב סיפורים מדהימים אחד אחד. סיפורים אלו מובאים באתר http://www.drohobycz-boryslaw.org שהוקם על ידי צאצאי יוצאי דרוהוביץ' ובוריסלב, ובאחד מהם, הפלא ופלא, הסיפור שמעולם לא שמעתי, על ביקור של הקבוצה האדומה מהעיר ת"א, הפועל ת"א, והשמחה שהביאה לעיירות יהודיות, שבעוד רגע קל, יהיו כלא היו.

אז גם אני, אוהד מכבי בנשמתי, לא יכול שלא להודות להפועל ת"א על אותו יום, שהיה כולו חגיגות וחיוכים, של ניצחון היהודים מישראל על הפולנים, כאשר רק למביט ממרחק השנים, המדמיין את האירוע, ברור שכמעט כל מי שצפה במשחק, לא שרד לאחר מכן את מאורעות השואה, לפחות היו להם כמה דקות של נחת.

הסיפור הזה, הפועל ת"א, אלופת פלסטינה מגיעה לסחודניצה ובוריסלב - סוכות 1936, מובא כאן, כלשונו וללא השמטת מילה, לבקשתו של אברהם האופטמן.

בתים בבוריסלב (drohobycz-boryslaw)

חוויות בלתי נשכחות, גם אחרי 75 שנה
נתחיל מהמודעות בפולנית כמובן, אותן קיבלתי מאבי אשר הביא אותן מבוריסלב על מנת להפיץ בקרב כולם. ארגנתי עוד כמה חברים בגילי ולמחרת בבוקר כל סחודניצה הייתה מלאה בצבע אדום של המודעות. היה כתוב בפולנית - הפועל ת"א "אלוף פלסטינה ישחק מול קבוצה מקומית" גזי אדמה ממחוז לבוב.

שמעתי גיחוכים של הפולנים על הדיספרופורציה ברמת הקבוצות. הם, הפולנים, לא הבינו שזה היה ביקור של קבוצת ספורט ישראלית על מנת לחזק את העלייה. המשחק היה מיועד לחול המועד סוכות, כך זכור לי, ובמשך כמה ימים כל יהודי סחודניצה התהלכו מלאי גאווה. אפילו הרב של העיירה, הרב אייכנשטיין ז"ל, הגיע למשחק וישב בשורה הראשונה.

בקבוצה המקומית שיחקו גם כמה יהודים אשר "נרכשו" בלבוב, ביניהם אלכסנדרוביץ' מ"חשמונאיה" הלבובית. זכורים לי גם כמה דגלונים עם מגן דוד. הפועל ניצחה בהפרש קטן ויהודי סחודניצה קיבלו מתנה בלתי נשכחת. היה מקרה ששחקן מקומי התבלבל מול השער הריק של הפועל ובעט את הכדור מחוץ לשער. אלכסנדרוביץ', היהודי של הקבוצה המקומית, צעק לרבי שלנו: "רעבע, זה מהשמיים".

עוד דבר קטן. שופט הצד החליט שהוצאת החוץ מגיעה לקבוצה המקומית. השחקן של הפועל התעקש לא למסור את הכדור מידיו ובסופו של ויכוח שמענו מפיו "ימח שמו וזכרו" עסיסי. עיקר מטרת הביקור התגשמה באולם המתנ"ס המקומי, "בית העובדים". כל הציונות המקומית כולל המבוגרים ובראשם המהנדס שטיפל, הכינו קבלת פנים מפוארת לאורחים מפלסטינה. על הבמה ישבו אנשים מכובדים מהקהילה ביחד עם נציגי הספורטאים.

היו שולחנות עם כל טוב והקהל המוזמן נהנה מכל רגע. קודם כל - נאומים. שטיפל דיבר עברית נהדרת וכל הנאום שלו היה מלא תשבוחות לאורחים. בתגובה הופיע נציג המשלחת אשר דיבר בעברית אבל תרגם עצמו ליידיש.

אנחנו, נוער הגורדוניה, צעדנו בבגדי חג לפני הבמה והיו כמה "פירמידות" על הבמה. זה היה אז באופנה. אחר כך הופיעו גם אנשי משלחת עם "פירמידות" יותר נועזות וקצרו מחיאות כפיים סוערות. הסעודה לוותה בקולות של שמחה והלצות. הרגשנו לרגע קט שאנחנו כבר בארץ. השיא של הערב היו הריקודים של האורחים. פינינו שטח גדול במרכז האולם והסתכלנו בהשתאות על הקצב המסחרר של הריקוד.

בית כנסת בפולין (drohobycz-boryslaw)

היה נדמה שכל האולם רועד כולל הקירות. אש וגופרית. לקראת הסיום החבר'ה התיישבו על הרצפה כמו בקומזיץ ושרו על המולדת הרחוקה והכל כך נחשקת. השירים היו רועמים וגם שקטים. אנחנו, היהודים המקומיים, דיברנו עוד זמן רב על הביקור המענג.

בזה הביקור של הפועל לא נגמר. לאחר יומיים הם עמדו לשחק בבוריסלב עם שתי קבוצות מקומיות: החצי הראשון היה עם מועדון יהודי בשם "קדימה" והחצי השני עם קבוצה פולנית בשם "סזלץ" (קלע).

איזיו וגנר, פרינס והכוכב הגדול אקרמן
אבקש לנצל את ההזדמנות ולהזכיר שמות של שחקנים של קדימה שאני זוכר עד היום. בשער שקרום, איזיו וגנר - בק שמאלי. הפרסונה המפורסמת ביותר הייתה שלמה ביך. השם שלו היה וגמן, והוא היה ממשפחה של קצבים, בן דוד רחוק של דזיוניר פינקלרו. יש כאן משחק מילים מקרי נדיר. באנגלית שני המגנים לפני השוער נקראים back, ומבך לביק המרחק לא גדול. הוא היה מגן מצוין.

בלקסיקון מקומי מופיע השם שלמה "בוהאי" אשר באוקראינית - שור. בקיצור שלוימה ביג שור בפולנית. הוא גם היה דומה לשור לפני מבנה גופו. צוואר קצר ועבה, כתפיים רחבות. אותו אי אפשר היה להזיז מהמקום כמו עמוד הנטוע באדמה.

נעבור לפרינס, רץ שמאלי מוכשר אבל מבוגר. נהנינו לראות אותו במשחק. אני זוכר גם את גרבוב בין ההגנה ולהתקפה. הוא שיחק אחרי זה בסחודניצה. היה גם הפינקלר המבוגר, אחיו של מונדעק פינקלר ז"ל.

והעיקר, השחקן הגדול מכולם ושמו אקרמן. בחור גבוה, יפה תואר, שיער שחור ומקורזל, אליל של כל הנוער וגם של המבוגרים. הוא עשה רושם שלא מתחשק לו לשחק כל כך במשך רוב המשחק. כמו אמן - הוא היה זקוק להשראה, למוזה שלו. אבל כשהרגע הגיע, אפשר היה לראות קוסם בשדה. היה לו גם סימן היכר בזמן של התעלות. מטפחת לבנה מעל ראשו כשהיא קשורה בארבע קצוותיה, שלא תיפול, ואז ידענו שיהיה גול על בטוח.

הוא היה לוקח את הכדור ממרכז השדה, עובר איתו ללא קושי בדרך לשער ומבקיע גול. היה רושם שהכדור קשור בחוט בלתי נראה לרגליו ובתנועות גוף אלגנטיות היה עוקף את השחקנים בדרך ללא כל קושי. אנשי בוריסלב בוודאי לא שכחו את שמו. מגיע לו אזכור באתר במקום של כבוד. איני יכול לחתום על נכונות התואר מעלה, כל מי שיכול לתקן ולהשלים, יבורך.

אני גם נזכר בנסיעה מסחודניצה לבוריסלב עם האוטו שלנו מלא חובבים וההתרגשות הגואה בזמן הנסיעה. הרבה חברים הלכו ברגל דרך ה"בוכוב". קיצור של חצי דרך כדי לראות את המשחק. על כרטיסי כניסה אפשר היה רק לחלום. אבא השיג בשבילנו כרטיסים מזמן ויתר החבר'ה ישבו על הגגות סביב האצטדיון ולא פעם היינו עדים לקריסת גגות תחת עומס הצופים.

האוכלוסיה בבוריסלב (drohobycz-boryslaw)

החצי הראשון של המשחק הסתיים ב-1:1. אבל בחצי השני הפועל הראתה למה היא מסוגלת, הבקיעה ארבעה גולים לשער של הגויים בלי לספוג כדור אחד. חזרנו הביתה קצת עצובים, הרגשנו ש"החגיגה נגמרה", מיד אחרי סוכות אבל בפרספקטיבה של 75 שנה, זאת הייתה חוויה יחידה במינה ליהודי בוריסלב, סחודניצה והסביבה.

סבא לא דיבר על הפועל ת"א
עבור רובה של האוכלוסיה היהודית, החגיגה אכן נגמרה. ובמימד האישי שלי: סבי אריה האופטמן גויס לצבא הרוסי וניצל אך אימו הניה, שלושה אחים, על ילדיהם, נרצחו במקום זה או אחר, לאחר שהגרמנים החלו לשנע יהודים לאורך היבשת למטרת השמדה נטו. עוד שני אחים של סבי ניצלו, אך אחד מהם איבד את אשתו וילדיו.

וכך, הגיע סבי ארצה וסירב לדבר על אודות מה שאירע לו בשנים הארורות. גם סבתי לא הייתה דברנית. כשהיא הלכה לעולמה, התחלנו לחקור ולשאול.

האם סבא שלי היה באותו יום מופלא בו הפועל ת"א שיחקה נגד הקבוצה של העיירה שלו? האם כאשר הגיע ארצה זכר לקבוצה חסד נעורים והיה אוהד אדום? לא ברור. סבי מעולם לא דיבר על מה שהיה ואלמלא מר אברהם האופטמן, לא הייתי יודע מאום.