מיומנו של אוהד - המעגל שנסגר והחיוך שלא נמחק

וואו! אני מתקשה למצוא את המילים. כל מה שאגיד לא יצליח לתאר את המשחק המטורף הזה (אם אפשר לקרוא לזה בכלל משחק). לפני כ-20 שנה חוויתי את המשחק הראשון שלי במגרשים ומאז מה לא ראיתי? ניצחונות, הפסדים, תבוסות, רגעי אושר, רגעי אכזבה, דמעות של כאב או של אושר ואין לי ספק שהשיא נשבר אתמול. ובענק!

בניגוד למשחקים גדולים בעבר ואין לי סיבה לכך, ההתרגשות החלה רק ממש לפני שיצאתי מביתי לכיוון קרית אליעזר. את האמת לפני מספר ימים קמתי לבוקר לא ממש נחמד אחרי שחלמתי שהמשחק כבר היה והסתיים בתוצאה 1:1 שהחזירה אותנו מהר מהצפוי ומהרצוי למאבקים בביצה המקומית. יכול להיות שזו הסיבה, אולי קצת חששתי, אני מודה.

בכל זאת, אוהד ירוק שחווה את טראומת רוזנבורג וטראומת מאלמו לא יכול להיות אופטימי לפני משחקים באירופה. הגעתי למגרש כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה של השופט הבלגי, תפסתי את הכסא הקבוע ביציע 12 כשהאווירה עדיין כמו לפני משחק ליגה מול סכנין. איך שהדקות נקפו, גם האוהדים הירוקים החלו להגיע והאצטדיון נכנס למצב קרב.

השחקנים עלו לחימום ומיד השיר התחלף ל-"רק מלחמה, עם כל הלב והנשמה". גם הקזחים עלו לראשונה על כר הדשא והתקבלו בשריקות בוז צורמות. לאט-לאט גם יציעי 2 ו-4 נכנסו לקצב ושניות לפני פתיחת המשחק קרית אליעזר גועש ורועש עם ה"ירוק עולה".

המהפך של חיפה

נשמע טוב? כנראה טוב מדי. עוד הספקנו ליצור חצי מצב לפני מפח הנפש ואז זה התחיל. הדיפה רעה של דוידוביץ' מענישה אותנו במקום, 0:1 מהיר לקזחים. לא נורא, שני שערים ואנחנו בשלב הבא.

לא הספקתי להתאושש ולוח התוצאות כבר מורה על 2:0 נגדנו. אני לא זוכר מה קרה שם אבל מה שכן ראיתי זה את ניר מוציא כבר כדור שני מהרשת. אתם יודעים מה? עדיין אפשרי. שלושה שערים, בבית, מול 12 אלף איש. לא אבדה תקוותנו.

הירוקים חוגגים מהפך נדיר

חבר תל-אביבי מהמערכת תופס גל על ההצלחה של אקטובה ושולח לי ס.מ.ס מקניט. טוב זה מה שנותר לאוהדים הצהובים, ליהנות מכשלונות של אחרים. התאפקתי לא לשבור את הפלאפון והחזרתי אותו לכיס. איך שהרמתי את הראש אני רואה את הכדור משייט לו בפעם השלישית בדרך לרשת שלנו וחיוך מריר עולה על פני.

אני מתחיל לקרוא לאלישע להכניס את בוקולי והמאמן החיפני מוכיח למה הוא על הקווים ואני רק ביציע. זורק למערכה את היהלום, אייל גולסה, במקום רפאלוב כשבתווך יניב קטן מצליח לכבוש שער ניחומים, כך לפחות חשבתי. אם להגיד שהאמנתי, זה יהיה שקר.

שחקני חיפה מאוכזבים. לא להרבה זמן (תומר גבאי)

שניה הפסקה מהמשחק אמש. אני חייב לחזור לשער שהכי ריגש אותי בעונה שעברה ולא, זה לא היה השער של קטן מול הפועל במשחק העונה או הטיל קרקע ששיגר משומר לחיבורים של שטראובר בחצי גמר הגביע אלא דווקא השער של אייל גולסה באשדוד.

הילד עם המספר 15 על הגב לקח כדור בערך 40 מטר מהשער, עשה מהגנת אשדוד טיילת וירה פצצה לרשת. הרגשתי אז כאילו מספר 15 של ליברפול חזר לגיחה קצרה למדים הירוקים.

גולסה מחליף את רפאלוב. בינגו של אלישע (עמית מצפה)

אוקיי, אז כמו שכבר הבנתם, הילד מנתניה הוא גיבור המשחק שלי. בקושי דקה על המגרש הוא מקבל כדור מדבאלשווילי ומהאוויר מניף את הימנית ועושה 3:2 עם עזרה מבלם קזחי. פה, הבנתי שזהו. נגמר הסיפור שלהם. כל קבוצה בעולם הייתה מקבלת פיק ברכיים במצב הזה בקרית אליעזר וזה מה שקרה לאקטובה.

ירדנו למחצית בפיגור אבל אני בטוח שרבים כמוני באצטדיון כבר הבינו שזה רק עניין של זמן. עשר דק' בתוך המחצית השניה הקהל שוב מאבד את הסבלנות וקורא לאלישע לשלוח את דבאלשווילי החוצה ואני אומר לחבר שלי בשקט, "חכה, 'דבא' עוד לא אמר את שלו".

דבאלשווילי והחברים באטרף. גול גדול של הגיאורגי (תומר גבאי)

עוד הזדמנות שלנו מול השער והכדור מורחק לקרן. קטן מרים כדור מושלם לרחבה והטנק הגיאורגי מתרומם כמעט עד לזרקורים כדי לנגוח את השיוויון. אני חושב שהייתי בין האחרונים בקריה שקפץ. עד שלא ראיתי את הכדור יוצא בחזרה מהרשת לא הצלחתי להאמין שזה באמת נכנס ואז זינקתי על אותו חבר והודעתי לו: "זה 'דבא'".

3 דק' חולפות ושיתוף פעולה בין הקפטן ליהלום מוצא את דבאלשווילי ברחבה ובדיוק ההפך מפאנטיני, הגיאורגי עוצר בימין ובסיבוב חד יורה עם השמאלית את הרביעי. אין לי מושג מה הלך באצטדיון. הייתי בטירוף חושים שכזה אולי, עם הדגש על המילה אולי, רק בשלושער של איגביני מול אלימפיאקוס. 

אלישע לוי פורק מתחים. ניצחון מדהים של הירוקים (עמית מצפה)

30 הדק' עד הסיום היו בשבילי כמו נצח. לא היה לי כוח לנשום כבר וכל חצי דקה אני מביט על לוח התוצאות ומקווה שעברו עוד כמה דק'. עד לסיום הקזחים לא ממש סיכנו את השער שלנו ומנגד יכולנו לכבוש עוד אחד או שניים אבל למי זה אכפת?

הבלגי הכניס את המשרוקית לפה וחתם את המשחק הכי מטורף שזכיתי להיות בו. מ-3:0 ל-3:4, עד לרגעים אלו זה לא נתפס לי. כעת אפשר להגיד שהמעגל נסגר. טראומת רוזנבורג כבר לא קיימת. 

אוהדי חיפה בעננים. חוויה לכל החיים (תומר גבאי)

כל הדרך הביתה ישבתי עם חיוך ענק מאוזן לאוזן ואני מאמין שאם הייתי מצלם את עצמי בשינה, כנראה שגם אז היה ניתן לזהות הבעת פנים מאושרת. פשוט, כי כזה אני ביום הזה. מאושר.