מלחמת האזרחים מגיעה אל הקאמפ-נואו

ביום קיצי במיוחד אי שם ב-4 באוגוסט 1936, כשבועיים אחרי פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, ג'וזפ סוניול, אז נשיא ברצלונה, נסע עם נהגו לוולנסיה. 24 שעות לאחר ההגעה לעיר הנמל, הוא עזב לכיוון מדריד ברכב שהשאיל משלטונות צבא מקומיים, עליו התנוסס דגל קטאלוניה, שעדיין לא נפלה לידיו של הרודן פרנסיסקו פרנקו באותה תקופה.

השניים עברו דרך גבעות סיירה דה-גוודראמה, שהיו מהנקודות האסטרטגיות החשובות במלחמה, ולקחו סיכון כבד מאחר ואי אפשר היה לדעת איזה שטח של הגבעות היה שייך לאיזה צד – לרפובליקנים או ללאומנים של הגנרליסימו פרנקו. הם חלפו על-פני העיירה גוודראמה והמשיכו במורד הכביש עד שסוניול הבחין במוצב צבאי, דבר שלא הרתיע אותו שכן נהגו היה בטוח שחייליו של הרודן נמצאים רק בהמשך הדרך.

עם ההתקרבות למוצב, שבאופן אירוני נקרא "הבית הקטן של המוות", סוניול ונהגו גילו לתדהמתם שאלו חיילי פרנקו. השניים הובאו לבסיס סמוך והוצאו להורג יומיים לאחר שיצאו מברצלונה על-ידי כיתת יורים, שנתמכה בידי סנטיאגו ברנבאו, שהיה קפטן, יו"ר, נשיא ומאמן ריאל מדריד לפני המלחמה, ובמהלך הקרבות לחם עבור הכוחות הפשיסטיים של הגנרליסימו ואפילו נטל חלק בכיבוש קטאלוניה.

לקראת סוף המלחמה כשקטאלוניה נפלה וברצלונה נחרבה, חיילי פרנקו התקדמו לעבר לס קורטס, מגרשה הביתי של בארסה באותם ימים, במטרה להרוס גם אותו. מזכיר המועדון, רוסנדו קאלבט, ראה את הכוחות ופנה למפקד בניסיון נואש להציל את האצטדיון.

מגרש הלס קורטס. ניצל מהחרבה עקב התחנונים של ראשי ברצלונה (רויטרס)

"לפניך מקדש המוקדש לספורט, אנחנו כיבדנו אותו בזמן הקרבות ועכשיו ההחלטה מה לעשות איתו בידיך", אמר קאלבט שהתכונן לנורא מכל. "אנחנו לא נחריב את מה ששימרתם", הפתיע המפקד, הוביל את חייליו למקום אחר והותיר המום את המזכיר, שהציל את לס קורטס מחורבן ואיפשר לבארסה לשחק בו עד 1957, אז עברה לקאמפ-נואו.

היריות שהרגו את סוניול היו למעשה יריות הפתיחה לאחת היריבויות הגדולות בהסטוריה ובספורט בפרט. זה לא שלפני כן מפגשים בין בארסה לריאל היו מלווים ביחסי אהבה וידידות, אבל מאז אותו ערב מקולל ב-6 באוגוסט 1936, כל משחק בין הקטאלונים לבלאנקוס הפך למלחמת עולם, למאבק פוליטי ותרבותי בין שני מועדונים, בין שני עמים, ללא כל קשר למסגרת או למיקום בטבלה.

"זה האירוע היחיד בעולם שמחבר יותר מ-100,000 איש פעמיים בשנה. תוסיפו את ההיסטוריה, הפוליטיקה ואת הרעש התקשורתי והנה קיבלתם חבית אבק שריפה", ניסה מאמן בארסה, בובי רובסון, להסביר את היריבות בין שתי הקבוצות. אז מאיפה הכל התחיל?

חיילי הרפובליקה מתקבלים בברכה בברצלונה. מאבק פוליטי ותרבותי (רויטרס)

ריאל מי?
האנס קאמפר, שוייצרי וחובב כדורגל שהיה מכוכבי באזל וציריך לקראת סוף המאה ה-19, נסע ב-1898 לברצלונה כדי לבקר את דודו, ולמרות שהיה בדרכו לאפריקה למטרת עסקים, החליט להישאר בקטאלוניה לאחר שהתאהב בעיר (ואף שינה את שמו לז'ואן גאמפר).

בשל אהבתו למשחק, פרסם ב-22 באוקטובר 1899 הודעה בעיתון המקומי "דפורטס" הקוראת להקמת קבוצת כדורגל בעיר. בעקבות ההתלהבות מהרעיון, נערכה אסיפה בנושא 5 שבועות לאחר מכן, בה נטלו חלק בריטים, שוייצרים וקטאלונים, ומועדון הכדורגל ברצלונה יצא לדרך אחרי שגאמפר החליט שמועדונו החדש ישחק בצבעי כחול-אדום בעקבות באזל.

למדריד הכדורגל הגיע לראשונה על-ידי קבוצת סטודנטים ופרופסורים, שהקימו אי שם ב-1895 קבוצה בשם פוטבול סקיי, ששיחקה באופן קבוע בימי ראשון בבוקר בבירה הספרדית. 5 שנים החזיק המועדון החדש עד שהתפצל לשתי קבוצות: ניו פוטבול דה מדריד ואספניול דה מדריד, שהפכה כעבור שנתיים לסוסיאדד מדריד CF (ששינתה את שמה ב-1920 לריאל מדריד).

ותיקי הצבא הרפובליקני מפגינים בברצלונה. הפצעים עדיין לא הגלידו (רויטרס)

בשנת הקמתה של מדריד, 1902, המלך אלפונסו ה-13 אמור היה להיות מומלך וקרלוס פאדרוס, אחד ממייסדי המועדון הצעיר מהבירה, הציע לערוך טורניר במסגרת החגיגות. הרעיון התקבל באהדה ו-5 קבוצות הופיעו: ניו פוטבול דה מדריד, מדריד CF, ויסקאיה הבאסקית (שלימים תקרא אתלטיק בילבאו), ברצלונה והיריבה העירונית בעלת השם הלא ממש מקורי - אספניול.

במסגרת הטורניר נערך גם המשחק הראשון בהסטוריה בין בארסה למדריד, האורחים ניצחו 1:3 והשפילו את הלבנים לעיני הקהל הביתי, אם כי אז היריבות בין שני המועדונים עדיין לא היתה גדולה כמו בתקופת המלחמה ולאחריה. משחק הגמר זימן לקטאלונים מפגש מול ויסקאיה וההיפודרום במדריד היה מפוצץ למרות שכרטיס למשחק עלה בין 10 ל-25 סנטאבוס, סכום חסר תקדים באותה תקופה.

השופט במשחק היה לא אחר מאשר פאדרוס, מה שמסביר את ההפסד 2:1 של בארסה לוויסאקיה שזכתה בטורניר, שלימים הפך לגביע המלך. המקומיים ובעיקר המארגנים התקשו לקבל את העובדה שדווקא הקטאלונים והבאסקים הגיעו לגמר, ובהחלטה ספונטנית הם החליטו לערוך משחק גם על המקום השלישי. כצפוי, מדריד ניצחה ולשחקניה חולקו מדליות מאולתרות, שהוגדרו בסיקור ב"מארקה" המדרידאי כ"גביע". שיהיה להם לבריאות.

פרנסיסקו פרנקו במדריד. בבירה לא אהבו את ההפסד (רויטרס)

אוהדי בארסה ומדריד נאלצו לחכות 4 שנים נוספות למפגש הבא בין הקבוצות, שהפעם נערך בברצלונה במסגרת ידידות (באותה תקופה לא היתה ליגה מסודרת). המקומיים שוב ניצחו (2:5) ולמעשה הפסידו לראשונה ללבנים מהבירה רק ב-1916, פעמיים – 4:1 ו-4:2 בגביע במשחקי חוץ.

תקופה זו היתה מהיפות בתולדות הבלאוגראנה וזאת למרות הדיכוי הקטאלוני שהגיע לשיאו ב-1925. לפני משחק של בארסה, האוהדים שרקו בוז להמנון הספרדי ועודדו את המצעד הקטאלוני, מה שגרם לדיקטטור פרימו דה-ריברה לסגור את לס קורטס לחצי שנה (עונש שקוצץ בהמשך ל-3 חודשים) ולהדחתו מכס נשיא המועדון של גאמפר, שהתאבד כעבור 5 שנים.

למרות גירושו של מייסד בארסה, הקבוצה המשיכה בתנופה ואפילו ברנבאו, שהצטרף למדריד בהיותו בן 17 בלבד וכבש יותר מ-1,200 שערים (רומאריו עדיין בשוק), לא הצליח להרים את הלבנים מהקרשים אל מול הקבוצה האדירה שנבנתה בקטאלוניה.

סנטיאגו ברנבאו. הנשיא המיתולוגי של ריאל לחם עם כוחות של פרנקו (רויטרס)

הגלאקטיקוס הראשונים
ריקארדו סאמורה שנחשב עד היום לאחד השוערים הטובים בהסטוריה, פפ סמיטייר שהיה מהסמלים הראשונים של בארסה, ופאולינו אלקנטרה הפיליפיני, שערך את הופעת הבכורה בקבוצה הבוגרת בגיל 15 (בה כבש שלושער) ועד עצם היום הזה הוא מלך השערים שלה (358 כיבושים ב-357 משחקים) – כיכבו בעשור שנגמר בזכיה באליפות הראשונה של הליגה הספרדית ב-1929.

ואז בעידן שאחרי פרישתו של ברנבאו, כשבריאל הבינו שככה אי אפשר לנצח את היריב העיקש, הם החליטו להעביר את הכוכבים לשורותיהם. כאלו היו סאמורה וסמיטייר שעשו את כל הדרך לבירה ועזרו ללבנים לזכות ב-2 אליפויות רצופות. זכור במיוחד המפגש האחרון בין הבלאנקוס לבארסה לפני המלחמה, שנערך בוולנסיה במסגרת גמר הגביע ב-1936.

בארסה פיגרה 2:1 והפעילה לחץ כבד על שערה של ריאל לקראת הסיום במטרה להשיג את השוויון. חלוץ הבלאוגראנה, חוסה אסקולה, בעט כדור חזק לפינה וכל האצטדיון עמד כדי לראות האם הכדור עובר את הקו. סאמורה זינק ובגלל היובש של המגרש, נוצר באיזור ענן אבק, שברגע שהתפזר, נראה השוער עומד עם הכדור בידיו.

מפגינים מניפים את דגלי קטאלוניה. לא הורשו לדבר בשפתם (רויטרס)

מספר חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים, שלא פסחה גם על השחקנים. בימים הראשונים של הקרבות סאמורה נתפס על-ידי הרפובליקנים ונשלח לכלא, אך עברו בבארסה הציל אותו. במקום להוציא אותו להורג, הסוהרים נתנו לו כדור (רגל) וניסו להכניע אותו, עד שבסופו של דבר לקחו אותו לגבול הצרפתי ושיחררו אותו.

סאמורה חתם מיד בניס המקומית ושיחק בה עד סיום הקריירה שלו כשחקן. 4 חודשים לאחר החתימה במועדון הצרפתי, הלך בעקבותיו גם סמיטייר, שנעצר אף הוא על-ידי הרפובליקנים שחשדו כי תמך בפרנקו. הקשר הצליח לברוח בסופו של דבר עד לריביירה הצרפתית שם פגש מכר ותיק וחזר לשתף פעולה עם סאמורה.

השוער שמעולם לא היה חובב קטאלונים גדול, חזר לספרד ב-1938 והספיק עוד לפני הפרישה לשחק במדי נבחרת ספרד מול ריאל סוסיאדד במשחק שנערך לכבוד חייליו של פרנקו. אחרי שבועיים הוא הופיע על-גבי שערו של ה"מארקה" כשהוא מצדיע במועל יד עם הכותרת: "יד ימין מורמת לכבוד הספורטאי של ספרד".

ברצלונה נחרבה לאחר הפצצות הלאומנים (רויטרס)

כעבור שנה נגמרה המלחמה שהותירה את ספרד עקובה מדם, מספר הקורבנות הגיע לחצי מיליון הרוגים, מאות אלפי פצועים והותיר את המדינה הרוסה. ניצחונו של הרודן פרנקו במלחמה הפך את ספרד לדיקטטורה ואסר על תושבי קטאלוניה בין השאר לדבר בשפה או להניף את הדגל המקומי והפיצוץ עם ברצלונה הקבוצה היה בלתי נמנע.

הקרב על החיים ועל המוות
אחד מהאירועים המרכזיים בהסטוריה של שני המועדונים, שבריאל לא רוצים לזכור ובבארסה לא יכולים לשכוח, אירע ב-1943 כשהקבוצות נפגשו בחצי-גמר אליפות ספרד, שנקראה גם גביע הגנרליסימו לכבוד פרנקו. הקטאלונים שהיו מחזיקי הגביע, רצו להגן על התואר וניצחו 0:3 במשחק הראשון בלס קורטס, שהתאפיין בתיקולים ברוטאליים של שחקני הבלאנקוס כולל בעיטה לבטנו של הכוכב המקומי, חוסה אסקולה, שהורד מהמגרש על אלונקה.

השיפוט באותם ימים נטה לטובת ריאל, בהשפעת פרנקו כמובן, מן הסתם אף שחקן לא הורחק בעקבות העבירה המכוערת על אסקולה והשופט הסתפק בכדור חופשי לטובת בארסה. הקהל המקומי לא הסתיר את דעתו והשמיע שריקות בוז וקללות לעבר האורחים והבחור עם המשרוקית. לאחר המשחק ולקראת הגומלין החל מסע הכפשה בעיתוני מדריד (וה"אס" בראשם) שאוהדי בארסה, כביכול, התנהגו בחוסר ספורטיביות.

תומכי פרנקו מפגינים במדריד. עשו את המוות לשחקני ברצלונה (רויטרס)

במקום להרגיע את האווירה, הנהלת ריאל רק חיממה את כל העסק ואף חילקה משרוקית לכל רוכש כרטיס למשחק השני באצטדיון צ'מרטין, ביתם של הבלאנקוס, בבירה. למרות העוינות, שחקני בארסה העדיפים ניסו להתרכז בכדורגל וקיוו שהיתרון יספיק להם, אלא שאנשיו של פרנקו "דאגו" שזה לא יקרה. האחראי על ביטחון הפנים ביקר בחדר ההלבשה של האורחים לפני שריקת הפתיחה ואמר לשחקנים המפוחדים: "אל תשכחו שחלק מכם משחק הודות לנדיבות השלטון, שמחל על חוסר הפטריוטיות שלכם".

הכוונה היתה לאסקולה, ראיץ' ובאלמניה, שחקני בארסה שברחו מספרד בתקופת המלחמה. עוד לפני שהשחקנים ההמומים הספיקו לעכל את הדברים, נכנס לחדר ההלבשה השופט ש"המליץ" לנוכחים להיות ממושמעים. עם כל זה ואחרי דקות ארוכות של התלבטות האם לשחק בכלל, החליטו השחקנים לעלות על כר הדשא בידיעה שמצפים מהם להפסד, כזה שימחוק את ה-3:0 ההוא.

עם עלייתם של אסקולה וחבריו למגרש, החלו המשרוקיות לעבוד שעות נוספות והקהל המקומי התמקד בעיקר בקללות כלפי האורחים מאשר עידוד ריאל. "בלילה שלפני המשחק נאלצנו להחליף מלון, וגם אז לא יצאנו ממנו כל הערב מחשש שיעשו בנו לינץ'", מספר המעסה של בארסה באותה תקופה, אנחל מור.

פרנסיסקו פרנקו. הדיקטטור תמך בריאל מדריד (רויטרס)

"במשחק עצמו הקהל השליך על השוער שלנו כל-כך הרבה חפצים עד שהוא נאלץ לעמוד כמה מטרים מקו השער, ואיפשר לשחקני מדריד לבעוט לשער מכל טווח ומכל כיוון. לא רחוק מאיפה שישבנו, עמד אדם לבוש מדי צבא וצעק: הרגו את הקטאלונים, מוות לכלבים הקטאלונים!'". על הדשא הבלאוגראנה ספגו שער מהיר כבר בפתיחה והוציאו עוד 7 כדורים מהרשת עד למחצית. בסוף זה נגמר ב-11:1 חסר כל ערך ספורטיבי – ההפסד הגדול בתולדות ברצלונה עד היום.

הקרב על קובאלה ודי-סטפאנו
ב-1944 סמיטייר חזר לבארסה כמאמן והוביל אותה לזכיה באליפות בעונה שאחרי, כמו גם בשתיים נוספות החל מ-1948, אבל היה לו תפקיד מרכזי לא פחות בעיצוב ההסטוריה של המועדון דווקא כשהיה המזכיר הטכני והסקאוט. ב-1950 הגיעה לקטאלוניה נבחרת הפלא ההונגרית, עם כוכב צעיר בשם לאדיסלאב קובאלה, למשחק ידידות מול ויאדוליד. אל-סמי, כפי שכונה סמיטייר, התלהב מהחלוץ המוכשר והחליט להביאו בכל מחיר.

אלא שבריאל, שלא זכתה באליפות מאז המלחמה, ידעו שזו ההזדמנות הגדולה להחזיר עטרה ליושנה, וניסו במהרה להחתים את קובאלה. סמיטייר לא ויתר ופתח פרק חדש ביריבות בין בארסה למדריד. הוא נסע לבירה, חטף את ההונגרי מפאב מקומי והחתים בשורות הבלאוגראנה את מי שלימים הפך לשחקן הגדול בתולדות המועדון.

הפגנת פסישטים במדריד (רויטרס)

עם החלוץ שנחשב לשחקן הטוב בעולם באותה תקופה, בארסה המשיכה לשלוט בספרד והוסיפה עוד 2 אליפויות רצופות (1952 ו-1953) לארון. בזמן שהקטאלונים גרפו תארים, חזר על עצמו סיפור קובאלה. סמיטייר חזה במשחק של מיז'יונריוס הקולומביאנית ונדהם מיכולתו של חלוץ ארגנטיני, אלפרדו די-סטפאנו, אבל חוץ ממנו היה במגרש באותו יום גם סנטיאגו ברנבאו.

בארסה היתה הראשונה שנכנסה למו"מ על החתמת הכוכב, אבל מכיוון שהליגה הקולומביאנית לא היתה שייכת לפיפ"א, היו חייבים הקטאלונים להגיע לסיכום גם עם מיז'יונריוס וגם עם ריבר פלייט, לה הוא היה שייך לפי ההתאחדות הבילאומית. בארסה הגיעה לסיכום עם הארגנטינים, אבל לא עם הקולומביאנים, מה שלא מנע מהשחקן ללבוש את מדי הבלאוגראנה במשחק ידידות.

ריאל, שראשיה זכרו טוב טוב את מקרה קובאלה, לא התכוונו לוותר וחיבלו בהעברת די-סטפאנו לקטאלונים. קודם הם שכנעו את מיז'יונריוס למכור דווקא להם את השחקן, ושנית – הם השתמשו בפרנקו כדי שזה יגרום להתאחדות הספרדית לקבל החלטה, לפיה כל העברה של שחקן זר מותנית באישור הבלאנקוס. ההתאחדות ניסתה להגיע לפשרה לפיה המועדונים היריבים יחלקו את השחקן, שישחק עונה אחת בבארסה ואחת בריאל, לסירוגין.

אלפרדו די-סטפאנו. ריאל זכתה בו (רויטרס)

אוהדי הבלאוגראנה דחו אותה על הסף ובארסה ויתרה על הכוכב בן ה-26, שנחת במדריד. מעתה והלאה כמעט ולא היו שחקנים שעברו בין שני המועדונים. ההשפעה של די-סטפאנו על ריאל היתה מיידית והוא הוביל אותה לאליפות (1953) ראשונה אחרי 20 שנה בדרך לעוד אחת רצופה. בתקופה זו ריאל של די-סטפאנו ופרנץ פושקאש שהצטרף אליו בהמשך, ובארסה של קובאלה ולואיס סוארז השתלטו על הליגה וזכו בכל האליפויות עד לתום העשור פרט לאחת בודדת של בילבאו.

ב-1962 קובאלה פרש, בארסה נחלשה וריאל שלטה כמעט לחלוטין בליגה (14 אליפויות כולל 5 רצופות ב-20 השנה הבאות). נקודת האור של הקטאלונים באותה תקופה היתה במשחק הגמר של גביע הגנרליסימו ב-1968, שנחשב לאחד החשובים בתולדות המועדון. בארסה של אותם ימים לא התברכה בכישרונות גדולים, הסתמכה בעיקר על ההגנה והבלאנקוס היו בטוחים שהיריבה השנואה לא תהווה יריב ממשי בסנטיאגו ברנבאו בדרך לזכיה בדאבל.

אחרי שבארסה ניצחה במשחק הראשון בביתה, פרנקו ונשיא ריאל, סנטיאגו ברנבאו, ראו איך האורחים עולים ליתרון מוקדם משער עצמי ומפתיע, שנשמר עד לסיום (0:1). כל יושבי האצטדיון נאלצו להתבונן ברודן מעניק את הגביע לקפטן המנצח, חוסה אנטוניו סאלודה.

יוהאן קרויף. הרים את ברצלונה מהקרשים (רויטרס)

קרויף והדרים-טים של בארסה
למרות פרישתו של פושקאש ועזיבתו של די-סטפאנו באמצע שנות השישים, ריאל המשיכה לשלוט בליגה וסיימה את העשור עם 3 אליפויות רצופות. המפנה הגיע בעונת 1973/74, אז ההתאחדות הספרדית פתחה את שעריה לשחקנים זרים, בניגוד לרצונה של ריאל שרצתה שישותפו רק כאלה עם אזרחות ספרדית.

באותה תקופה הקבוצות השתמשו בשיטה לפיה הביאו שחקנים מוכשרים בעיקר מדרום-אמריקה ורשמו יישוב ספרדי נידח ודמיוני כמקום הולדתם במטרה לטעון כי האיזור נמחק במלחמת האזרחים, מה שאיפשר להעניק להם אזרחות ספרדית. כמובן שהשלטונות לא נהגו באופן שווה עם ריאל ושאר המועדונים, ובמיוחד עם בארסה.

באותה עונה המועדונים הורשו לראשונה לרשום 2 זרים והקטאלונים רכשו את הסופרסטאר של אייאקס, יוהאן קרויף. ההולנדי השתלט על הקישור של הבלאוגראנה והוביל את המועדון לעונה נהדרת שכללה 0:5 מוחץ על ריאל לעיני 80,000 צופים המומים בברנבאו בדרך לאליפות ראשונה אחרי 13 שנה. המעבר של קרויף הציבה את בארסה סופית במעמד שווה לזה של ריאל בכל מה שקשור למשיכת שחקנים גדולים.

חוסה מארי באקרו. חלק חשוב בדרים-טים (רויטרס)

קשה להאמין, אבל עד אז, כדי להחתים כאלה כוכבים, היה על המועדון הקטאלוני לשכנע אותם להגיע לקאמפ-נואו. בתחילת שנות ה-80 החל לדעוך השלטון של ריאל ובבארסה נחתו שני כוכבים - ברנד שוסטר (היום מאמן הבלאנקוס) ודייגו מראדונה בתקווה להחזיר עטרה ליושנה, אבל אחרי גביע בודד ואורח חייו המפוקפק של הארגנטיני, הוא נחתך, הגרמני נותר כבעל הבית בקטאלוניה והביא אליפות ב-1984/85.

אלא שאז ליאו בינהאקר עזב את נבחרת הולנד והגיע לריאל כדי לבנות קבוצה מפחידה בה כיכבו באותה תקופה הוגו סאנצ'ז ואמיליו בוטראגניו, שהובילו את הבלאנקוס לזכיה ב-5 אליפויות רצופות מאמצע שנות ה-80. את הרצף קטע קרויף, שמונה למאמן בארסה בעונת 1988/89 ובנה סגל שכלל את חוסה מארי באקרו, פפ גוארדיולה, צ'יקי בגיריסטיין, רונאלד קומאן, מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב ורומאריו, שעד מהרה זכה לכינוי: דרים-טים.

אותה קבוצה אדירה שבנה ההולנדי בקאמפ-נואו זכתה ב-4 אליפויות רצופות החל מעונת 1990/91 והשמחה מהראשונה שבהן אחרי הרצף של מדריד היתה כה גדולה עד שגמר גביע המחזיקות (בו הפסידה בארסה 2:1 למנצ'סטר יונייטד) באותה שנה היה חסר חשיבות. עד כדי-כך גדולה השנאה בין המועדונים.

אוהדי ברצלונה מכינים קבלת פנים לפיגו (רויטרס)

בעונת 1993/94, שבה בארסה רשמה את האליפות הרביעית ברצף, היא הובסה 4:0 בגמר גביע האלופות במה שסימל את סוף עידן הדרים-טים. הגדיל לעשות לאודרופ שהדהים בקיץ כשחצה את הכביש, עבר לריאל אחרי שהסתכסך עם קרויף ועזר לבלאנקוס לזכות באליפות בשנתו הראשונה בקבוצה.

לקראת סוף שנות ה-90 בארסה של לואיס ואן-חאל זכתה ב-2 אליפויות רצופות עם לואיס פיגו, לואיס אנריקה וריבאלדו כשמנגד ריאל של ראול, דאבור סוקר ופרדראג מיאטוביץ' מתרכזים בעיקר בזירה האירופית. בקיץ 2000 הבלאנקוס החלו בפרויקט הגלאקטיקוס כשהעבירו לשורותיהם את לואיס פיגו ורכשו מדי קיץ סופרסטאר אחר דוגמת זינדין זידאן, רונאלדו ודייויד בקהאם, מה שהספיק לזכיה ב-2 אליפויות בתחילת המילניום.

אחד ממשחקי הסופר-קלאסיקו הזכורים במיוחד בשנים האחרונות התקיים ב-2005 בסנטיאגו ברנבאו. בארסה רמסה, פירקה ושחטה את ריאל עם 0:3 חלק כולל שער של סיוטו של כל מדרידאי – סמואל אטו, וצמד ענק של רונאלדיניו, שזכה למחיאות כפיים מהקהל המקומי, דבר נדיר לכשעצמו. כמובן שאי אפשר לשכוח גם את ה-3:3 המדהים בקאמפ-נואו בעונה שעברה עם השלושער של ליאונל מסי. לא נתנגד לעוד אחד כזה.