כדורגל, כדורעף ורגל קטועה: סיפורו של לוחם

בכל שנה בתאריך הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, סיפורם של אלפי לוחמים שנקטפו טרם עת מסופר. הסיפור שמובא לפניכם הוא מעט שונה. זהו סיפורו של ספורטאי, לוחם ואדם למופת, אשר סירב להוריד את הראש גם כאשר החיים נעשו בלתי אפשריים. זהו סיפורו של אליעזר קלינה ז"ל.

קלינה נולד ב-25 במארס בשנת 1948. אליעזר היה מחובר מהשורש לספורט, כאשר צפייה בכדורגל הייתה התחביב העיקרי של הילד הפתח תקוואי, אשר החל גם לשחק בקבוצת הילדים של הפועל פתח תקווה בגיל עשר.

קלינה הצליח להגשים את חלומו של נער המשחק בקבוצת הילדים של מועדון כדורגל, ושיחק בקבוצה הבוגרת ואף רשם לזכותה שער אחד, לפני שהמשיך לקדנציה בהפועל הרצליה. באותם זמנים, החל לשחק בו בזמן גם במקצוע מעט שונה מהכדורגל, שהיה כה נפוץ באם המושבות - הכדורעף. קלינה יבין לימים שהכדורעף עתיד להיות חלק גדול בחייו, חלק גדול משחשב.

כאשר היה בן 24, נסע קלינה להדריך נוער יהודי בארצות הברית. באותו זמן, פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה אשר את רשימת הפצועים וההרוגים שלה יריעה אחת לא תכיל. קלינה שהיה תותחן במילואים, חזר מיד עם השמועה על הלחימה בארץ, וכבר כשהגיע, התייצב יחד עם חבריו לסוללה בקרב הבלימה בתל פארס, כאשר דיוויזיות סוריות רבות עמדו במטרה לכבוש את הגולן.

אליעזר, שלחם שבעה ימים בגולן, קיבל הוראה לחכות עד לרדת הלילה כדי שיפנו אותם מאזור הלחימה, זאת לאחר שתכנית כיבוש השטח הסורי בוטלה ברגע האחרון. קלינה  נפצע כאשר הזחל"מ (רכב קרבי משוריין) בו שהה, נפגע מפגיעה ישירה של פגז.

אליעזר קלינה בפעולה. הכדורעף הפך לחלק גדול בחייו

קלינה איבד שניים מהלוחמים שלצידו, וספג פגיעה ישירה בקרסול. כאשר הוא פצוע קשה ברגלו, פינה עצמו לתאג"ד לקבלת טיפול. החובשים ששהו במקום אמרו לו שהדבר היחיד שמחזיק את הרגל היא הנעל שלו, ושאין להם ברירה אלא לגדוע את רגלו. קלינה, אשר כל חייו עסק בספורט, ראה את עתידו נעלם עם בשורת החובשים והחל להתנגד לקביעה. העיקר שישאירו לו את הרגל.

היום שאחרי הפציעה
"הכרנו תקופה קצרה לפני המלחמה", מספרת צילי, בזמנו חברה טרייה של קלינה, ולימים אשתו ואם ילדיו. "הוא סיים ללמוד בווינגייט והחל ללמוד משפטים כאשר נסע להדריך. כאשר שלחו לו את הצו, הוא חזר ללא כל מחשבה".

"לייזר התקשר ואמר לי שהוא נפצע ברגל ושאני יכולה לבקר אותו בצפת. נסעתי יחד עם אביו ואמו, אשר עדיין חיה. ראינו אותו שוכב במיטה. הוא היה מגולח ונאה כמו תמיד, דבר שהוסיף לחוסר הידיעה לגבי מה שקרה לו. לא ידענו מה קרה לו עד אז. כשהגענו, אליעזר הרים את הסדין והראה לנו את רגלו הקטועה. אביו התמוטט במקום, והאם עמדה כנציב מלח. אישית, אני הייתי בהלם, אך החלטתי שאני חייבת להיות חזקה. הייתי רק חברה שלו בזמנו, אבל התחושה של הכח שהוא שידר, זה דבר מדבק. זה גרם לי להתאהב באליעזר עוד יותר".

אליעזר קלינה. הוגדר כנס רפואי

וכך מצא את עצמו אליעזר קלינה, איש שספורט הוא כל עולמו, מקצועו והנאתו, ללא רגלו הימנית. אם מישהו חשב שמכאן תישבר רוחו, הוא יוכל ללמוד משהו על האופי של האדם שצוין בזמנו בעיתון "מעריב", ואשר מספר על הכדורגלן שנפצע במלחמה, וכך נרשם:

"קלינה מורה לחינוך גופני וכדורגלן בהפועל פתח תקווה, איבד רגלו בקרבות ברמת הגולן. כעבור יומיים ירד ממיטתו והחל לקפץ על רגל אחת. מקץ שבוע, כבר הצביעו הכל על "המשוגע", המטפס אל הקומה הרביעית של בית החולים".

"בזמנו, הוא הוגדר כנס רפואי מבחינת השיקום האישי שלו", נזכרת צילי. "חלק  ניכר מהרצון בשיקום שלו מהפציעה, הייתה ההתמדה בספורט. כשביקרתי אותו בבית החולים הוא עבד בצורה מטורפת לחיזוק הרגל שנשארה. כאשר טופל בתל השומר, הוא למד ללכת עם הפרוטזה במהירות גדולה מאוד. הוא סירב לנהוג ברכב מיוחד לקטועי רגל ימין, אז הוא פשוט למד לנסוע ברגל שמאל. הוא פיתח שליטה בפרוטזה ונהג במכונית רגילה במיומנות שלעולם לא היה אפשר לדעת. זה מדהים".

החיים החדשים, האהבה הישנה
קלינה הבין שהספורט הוא הדרך הטובה ביותר להשתקם, דבר שעמד ביסוד ההחלטה להקים קבוצת כדורעף נכים, שלימים תיזכר כקבוצה המיתולוגית של ספורט הנכים בישראל, ובכלל.

אליעזר קלינה מקבל מדליות עם נבחרת ישראל

חגי זמיר, שחבר לקלינה למה שהתחיל כחוג והסתיים כשושלת של נבחרת מפוארת משחזר את התקופה ההיא: "אליעזר למעשה הקים את חוג הכדורעף שהתחיל את בית הלוחם שהוקם בזמנו. הוא שימש גם כמאמן שחקן והמייסד. הוא היה הכל", נזכר זמיר, אשר איבד את רגלו השמאלית במלחמת ההתשה. "אני עוד חייתי בקיבוץ בדרום ועדיין הייתי מגיע שלוש פעמים לשחק. בשיאנו, לא הפסדנו משחק במשך משהו כמו תשע שנים".

ואכן, אותה נבחרת שהקים קלינה זכתה בהישגים חסרי תקדים. שתי אליפויות עולם בשנים 75' ו-76', אשר אליהן התווספו שלוש מדליות זהב רצופות באולימפיאדות הפראלימפיות.

"אני מדבר איתך על תקופה שהבאנו מדליות בקונטיינרים. יש הרבה שחקני כדורעף שלא ישכחו את המשחקים מולנו עד היום", משחזר זמיר את התקופה המוצלחת ההיא". אליעזר הביא איתו מחויבות טוטאלית לקבוצה. הוא היה מגיע לכל מקום, וזה היה אחד הפרויקטים החשובים בחיים שלו. היה לי הכבוד לשחק איתו".

אליעזר קלינה במהלך משחק

אני הכרתי אותו עוד לפני הפציעות של שנינו", משחזר צביקה קרש, חברו של קלינה בחיים וגם לאותה נבחרת אגדית. "הוא היה שחקן כדורעף בהפועל פתח תקווה ואני שיחקתי במכבי ארזים. לאחר שהוא נפצע, הקימו את בית הלוחם בתל אביב והוא הקים את קבוצת הכדורעף של בית הלוחם. היו הרבה חבר'ה שהיו פצועי מלחמה ששיחקו לפני הפציעה כדורעף, לכן הייתה רמה טובה של שחקנים מאומנים. אפשר להגיד שהיינו המכבי תל אביב של כדורעף הנכים. כולם רצו לנצח אותנו, מעטים הצליחו. אני ואליעזר היינו חברים טובים מאוד. הוא היה ספורטאי למופת ופליימייקר מעולה, תמיד היה נותן את הטון יחד עם חגי (זמיר) ומכניס את רוח הלחימה. הוא היה כריזמטי בצורה יוצאת דופן".

ב-84' שיחקנו באולימפיאדה והגענו לגמר נגד גרמניה, שנחשבו לכוח עולה בכדורעף הנכים. הגענו ל-14:14 בסוף שלוש המערכות (אז שיחקו עד 15) ובסוף ניצחנו. אליעזר תמיד עודד את כולם. הנוכחות שלו, כושר העמידה והשכנוע שלו היה מאוד חשובים על המגרש ומחוצה לו".

בזמן שהיה עסוק בניהול קבוצת הכדורעף, סיים קלינה תואר ראשון במשפטים, ואף הוסיף שני תארים במדעי המדינה ובמנהל עסקים. לא רבים יודעים, אבל לקלינה היה עיסוק נוסף; מבחירה.

אליעזר קלינה. שימש דוגמא לאנשים רבים

מבלי ידיעה של משפחתו, היה נוסע קלינה לבקר חיילים שנפצעו, ומראה לפצועים שהוא, שנפצע קשה ונותר בלי רגל ימין, הולך, משחק כדורעף, נשוי עם משפחה ושלושה ילדים ונתן לאנשים כח להמשיך הלאה. גם לאחר הפציעה קלינה היה לוקח אנשים לשחק איתו, כאשר בו בזמן היה חוזר להם הרצון להמשיך לחיות מחדש.

הוא היה בעל אופי לוחמני", מוסיפה צליל, "הרבה קטועי גפיים נכנסו למצבים נפשיים מאוד קשים והתחפרו באבל על האיבר, אבל לא אליעזר. לא היה יום אחד שהוא אמר שהוא לא יכול כי הוא נכה. המושג לא היה קיים אצלנו בבית. הוא מעולם לא התלונן על הרגל, גם כשהיו לו כאבי תופת באזור. אני זוכרת שתמיד הוא היה אומר 'אני לא נכה, יש לי גריפה', בהלצה. מספרים על קלינה שבחיים הוא לא דיבר על למה ואיך נפצע. לא קיטר ולא בכה. רק רצה לחזור לספורט, לשגרה, וזו העדות הכי גדולה לאופי שלו, וללמידה שלו לקבל מציאות כפי שהיא ולא לבכות אותה.

הסוף הפתאומי
אליעזר קלינה נפטר ב-29 באפריל 2007. "הוא קם בבוקר ואמר שיש לו כאב ראש חזק. הלכנו יחד לבית חולים ואמרו שלא יודעים מה הבעיה בדיוק", משחזרת אשתו של קלינה ז"ל. "באותו יום שישי, היה לו משחק ששיחק עם חברים. הרופא אמר לו שהוא לא יכול לשחק, אבל אליעזר כל כך אהב את המפגש עם החברים, והוא כן הגיע ועזר להם להקים את הרשת.  מאוחר יותר באותו הערב,  הייתה לו מפרצת והוא מת מוות מוחי בבית. כעבור יומיים ניתקו אותו מהמכשירים, ב-29 לחודש.  בסוף, לאחר שחמק ממנו פעם אחת, המוות פגש אותו במקום הכי לא צפוי בעולם. קלינה הותיר אחריו את צילי אשתו ושלושה בנים.

כאשר שוחחתי עם צילי בטלפון לראשונה לפני מספר ימים, היא הופתעה ואמרה שבדיוק פספסתי את חבריו לכדורעף אשר הגיעו לביתה לאזכרה של אליעזר, אשר נפטר לפני שבע שנים, בשבוע הזה, מעט לפני יום הזיכרון לחללי ונפגעי מערכות ישראל. אליעזר, למרות הסוף שהגיע מוקדם מדי, הוא סיפור עוצמתי שמלמד אותנו על אדם שסירב להוריד את הראש, להשלים עם המציאות ולקבלה כמו שהיא. להיפך. יהי זכרו ברוך.