אין אוהד ספורט שלא סיפר פעם, נזכר פעם, חלם פעם על המשחק הכי גדול בקריירה שלו. הוא שחזר את הרגעים, צפה מאות פעמים בווידאו והעלה זיכרונות עם כל אוהד אחר שחושב כמוהו. הנוסטלגיה הזאת היא בדמו של כל אוהד כמעט והיא חלק מעסקת החבילה של חובב ספורט.
מאות אלפי אוהדים בכל העולם החמיצו לפחות משחק אחד שהם מצטערים עליו עד היום. משחק אליפות, גמר גביע, שער בלתי נשכח וסתם רגע מכונן שהם היו יכולים להיות חלק ממנו.
הוותיקים בינינו בטח זוכרים את גבי ודבי, האח והאחות המפורסמים מתוכנית הטלוויזיה הלימודית באנגלית, שבעזרת המג'יק סטיק המפורסם שלהם הצליחו לנגוע בנקודה מסוימת במפה, ולהגיע לשם תוך שניה.
גם דאג וטוני מ"מנהרת הזמן" היו אולי יכולים לחזור בזמן לרגע קסום שהם היו בוחרים, שלא לדבר על מרטין מקפליי ודוק שהיו לוחצים על התאריך במכונית בסרט "בחזרה לעתיד" והשאר היסטוריה....
לכבוד חג העצמאות בחרו עורכי ONE את הרגע הקסום שלהם בקריירה, שאותו הם הצליחו להחמיץ, כל אחד וסיבותיו.
אור בר נתן: ה-0:5 הגדול של ישראל על אוסטריה |
| ברקוביץ´. משחק הירואי (GettyImages) |
|
באותם ימים הייתי בשיא האופטימיות שלי כאוהד של נבחרת ישראל, ובהחלט היתה לכך סיבה מוצדקת. ברקוביץ', רביבו, אבוקסיס, מזרחי והחברים שיחקו במדים הכחולים-לבנים, ועל רקע נבחרתנו הנוכחית, הם נראים כמו גלאקטיקוס לכל דבר. ישבתי בבית וצפיתי במשחק לבדי, כמו תמיד במשחקים שבאמת חשובים לי, כדי לא לשמוע יותר מדי הפרעות מאוהדים פחות מסורים ממני. האוסטרים המרגיזים פתחו עם 20 דקות של כניסות לרגליים, ואני מהספה צורח מעצבים. אלא שמהר מאוד נרגעתי כשהשערים החלו לזרום, ויותר חשוב - התחלתי באמת להתרגש.
אותו משחק נחקק בזכרוני לא רק בגלל התוצאה הגדולה. קודם כל, השערים היו אחד אחד מלאכת מחשבת. ההקפצה של אבוקסיס לברקוביץ' בשער הראשון, הבננה של רביבו, הבישול הגאוני של ברקו לגרייב. כשצופים במשחק היום, מזילים ריר. והאווירה? מתי ראינו בפעם האחרונה את אצטדיון ר"ג בכזה טירוף? ב-0:0 מול אנגליה? ב-1:1 מול יוון? עם כל הכבוד לאבי לוזון, עזבו אותי מהעפלה ליורו או למונדיאל. תנו הצגה אחת כזו, אולי שתיים, בכל קמפיין, והעם יישאר מבסוט. לטיפולך, מר פרננדז.
עדי חנוך: ה-0:4 בדרבי בדרך לאליפות של מכבי ת"א
אומרים שאתה הופך להיות אוהד של הקבוצה הראשונה שלוקחים אותך לראות, אצלי זה היה קצת אחרת. בתור האח הקטן עשיתי פשוט מה שאמרו לי, וכשהמשפחה בחרה את הצד הצהוב של תל אביב, לי נשאר רק לציית. אני לא ממש זוכר הרבה משנות ה-80 אלא רק את האכזבות. דור הזהב קראו להם. איווניר, אלון נתן, שמעונוב והחברים בצהוב-כחול היו אמורים להיות הדבר הכי טוב שקרה למכבי ת"א, אבל בתור ילד קטן אני זוכר רק את קולות ה"אוף.." בבית אחרי שהם לא סיפקו את הסחורה שנה אחרי שנה.
 |
| אבי נמני בדרבי. ה-0:4 היה רק הספתח שלו בניצחונות על הפועל (אלי גבעוני) |
|
ואז קרה המפנה הגדול, שלבטח השבת ב-23.11.91 היה הרגע הגדול ביותר שסימל אותו. מה לא היה במשחק הזה. דרבי. 0:4. השתלטות על המקום הראשון בטבלה. הרגע שכנראה הביא את האליפות אחרי למעלה מעשור. אה.. וגם צמד של אלי דריקס ושער של ילד אחד בשם אבי נמני. זו היתה ההתחלה של השנים הטובות של הקבוצה, השנים שסוף סוף הבנתי את טעם השמחה באהדת הצהובים ובעיקר השנים שהפכתי מילד לנער, שכבר לא צריך להיות תלוי באף אחד שייקח אותו למשחקים, או יחליט עבורו אם הוא הולך למגרש או לא.
אני חושב לרגע כמה פעמים ראיתי את השערים הללו. שוב ושוב. אני אפילו זוכר את עצמי חוגג באותו הלילה. אז למה לעזאזל באותה שבת הם לא לקחו אותי איתם?
בעז גורן: אמא לא הסכימה שאסע לב"ש למשחק האליפות
בתחילת שנות התשעים נחשפתי לראשונה לכדורגל, על כתפיו של אבי, ביציעי העמידה באצטדיון של נוריץ' סיטי במזרח אנגליה. אחרי שחזרתי עם משפחתי לארץ החליטו דודיי להושיב אותי לשיחה ולהסביר לי שמהיום אני אוהד מכבי ת"א. כבונוס, אחד מהדודים, עופר, שהיה הולך עם חבריו באופן קבוע לאצטדיון ר"ג למשחקי הצהובים, היה מרים אותי על הידיים ומכניס אותי לשער ארבע. התאהבתי במהירות מפחידה.
 |
| אצטדיון וסרמיל. כמה בעז רצה להיות שם במחזור האחרון של 94/95 (אלעד ירקון) |
|
בעונה הראשונה בה התחלתי לאהוד, הקבוצה שלי כבר רצה לאליפות, אושר שלא ידעתי אז כמה הוא נדיר. העונה התגלגלה והמשחק האחרון היה בווסרמיל מול הפועל ב"ש. ניצחון - ואנחנו אלופים. בגלל היותי עדיין ילד קטן, אמא שלי לא הסכימה שאסע למשחק בב"ש, ולא עזרו הצעקות סטייל "ילד בטויז אר אס" שניסיתי להפעיל, בתקווה שאוכל לחגוג עם אלפי הצהובים שהרגשתי כאחד מהם.
את המשחק ניצחו הגיבורים שלי 0:1, משער נגיחה של אלון ברומר. בבוקר למחרת, בבית הספר, הרגשתי בפעם הראשונה מה זה להיות אלוף.
לידור גולדברג: להיות ב-20 השניות אחרי הסל של שארפ  |
| שארפ חוגג את הסל הגדול בקריירה |
|
כמה שהמשחק הזה היה חשוב, כמה שהוא השפיע על השנים הבאות במכבי ת"א, וכמה מזל ותחת היה צריך בשביל לעבור את המשחק הזה בשלום.
מכבי אירחה ביד-אליהו את ז'לגיריס קובנה כשניצחון מעלה אותה לפיינל-פור שאמור להתקיים בת"א. לפני המשחק אף אחד בכלל לא חשב על הפסד. הצהובים של פיני גרשון ודייויד בלאט היו בכושר נפלא עם שאראס, פארקר, וויצ'יץ', באסטון, בלות'נטאל וחבריהם. אף אחד לא חשב שניצחון יעלה את הליטאים לאותו אירוע גדול והכול היה מוכן לחגיגות.
אבל האורחים הדהימו את מכבי ועלו ליתרון שאמור היה להספיק שניות ספורות לסיום. את כל מה שקרה שם קשה להסביר: סל ועבירה של שאראס, כניסת הליטאים לצבע בעונשין, שאראס מברך את המאמן הליטאי ועוד נסים רבים וטובים. בסופו של דבר קיבל גור שלף הזדמנות לתת מסירת קוורטרבק לדריק שארפ שתי שניות לסיום, האחרון קלע שלשה מדהימה עם הבאזר שהשוותה את התוצאה, ובהארכה מכבי כבר תפרה את הליטאים.
במשחק הזה לצערי לא הייתי, צפיתי בו בבית בטלוויזיה, והשתוללתי לפחות כמו בהיכל. אבל כנראה שלא מספיק. לפיינל-פור כבר הגעתי להיכל וכשפגשתי לפני הגמר חבר ביציע, ושאלתי אותו בהתלהבות על האווירה שהיתה בחצי-הגמר מול צסק"א, הוא ענה לי: "היה גדול, אבל אני לא אוכל להשוות בחיים שום דבר לעומת 20 השניות אחרי הסל של שארפ". אמר וגרם לי לקנא לכל ימי חיי.
לי נוף: המשחק בו עודד קטש שבר לי את הלב
עונת 2000 היתה כזו שכל אוהד כדורסל של מכבי ת"א יזכור תמיד. אין ספק שבכל אותה עונה היו מספר לא מבוטל של משחקים שהייתי רוצה להיות שותפה להם - החל מההצגה נגד פאף בולוניה באיטליה, דרך המשחק ההירואי בחצי-גמר הפיינל פור מול ברצלונה. אבל יש משחק אחד שהייתי נותנת הרבה כדי להיות חלק ממנו ואולי אף לנסות לשנות בו את התוצאה.
פיינל פור 2000 בסלוניקי. מכבי ת"א אז עם אריאל מקדונלד, נייט האפמן, נדב הנפלד, מרק בריסקר ודריק שארפ הבלתי נלאה נגד פנאתינאייקוס שבשורותיה משחק מי שזכה לכינוי "מלך ישראל", עודד קטש.
 |
| עודד קטש במדי פנאתינאייקוס. שבר את הלב של לי (רויטרס) |
|
פנא הצליחה לברוח למכבי, ולהוביל כמעט לאורך כל המשחק, אלא שקצת פחות מחמש דקות לסיום, חזרו הצהובים משום מקום עד לשלוש נק' הפרש בלבד. ואז, כמו בסרט הוליוודי, 3:40 דקות לסיום הגיע הבן האבוד קטש וקלע שלשה ענקית שעצרה את המומנטום הצהוב וככל הנראה היתה זו שהעניקה את הגביע לירוקים מיוון.
אני זוכרת את עצמי רואה את המשחק עם עוד כמה עשרות אלפים בכיכר רבין, וכאחד שקטש היה עבורה אליל ילדות, הרגשתי איך ברגע אחד הלב שלי נשבר. אתם בוודאי שואלים את עצמכם למה הייתי רוצה להיות דווקא במשחק שבו כל כך כאב לכל אוהד צהוב לראות את קטש מעניק גביע ליריבה? מסיבה אחת פשוטה, שאולי איכשהו ובשיא התמימות, הייתי מצליחה לדבר עם עודד ולבקש ממנו בקשה קטנה, לא לקלוע את השלשה ולא לשבור לנו את הלב.
גיא וקנין: מכבי חיפה עולה לראשונה לליגת האלופות |
| מכבי חיפה חוגגת בגראץ (רויטרס) |
|
בתור אוהד מכבי חיפה, ישנם הרבה רגעים יפים ומרגשים שכדי לחזור אליהם הייתי מוכן לשלם הרבה מאוד כסף. הרגע שבחרתי לכתוב עליו הוא ה-3:3 באוסטריה מול שטורם גראץ, ששלח את הירוקים לראשונה בתולדותיהם לליגת האלופות. מעבר לעובדה שהמשחק הזה סימן ציון דרך עבור כל הכדורגל הישראלי, הוא זכור לי בעיקר בשל העובדה שלא נכחתי בו, ואפילו לא זכיתי לראות אותו בשידור חי.
חופשה משפחתית בספרד, שנקבעה חודשים מראש, הרסה לי את התוכניות אך לא את ההתרגשות והדמעות כאשר חבר שלי דיווח לי ב'לייב' על כל אירוע. אחרי שהתבשרתי על פיגור מוקדם, קיבלתי טלפון בו לא שמעתי כלום פרט לצעקות שמחה, והבנתי שאנחנו בדרך הנכונה.
שני שערי יתרון שקבעו 1:3 אוסטרי, וביניהם הרחקה של יעקובו, הורידו לי את המוראל לאפס, עד אשר הגיע האיש למשימות מיוחדות, אדורם קייסי. ג'ובאני רוסו שיגר כדור חופשי שהגיע לקייסי, שעם כל הלב, בעט אותו לרשת העליונה ושלח אותי לעשות גליצ'ים על הרצפה בשדה התעופה של ברצלונה. אנחנו בליגת האלופות – פשוט לא נתפס.
גל קרפל: שתי דקות של שכרון חושים באולד-טראפורד
בספטמבר 2002 יצאה מכבי חיפה למשימה של פעם בחיים: הפעם הראשונה בה קבוצה ישראלית מגיעה לבמה הגדולה באמת של ליגת האלופות, במשחק הראשון, יצאנו לאולד-טראפורד - פחד אלוהים. בתור מי שראה את המשחק בבסיס הצבאי, רק יכולתי לחלום על להסתובב במנצ'סטר, במוזיאון, בפאבים, לכרות ברית עם אוהדי הסיטי ולשיר עד שהגרון שוכח שהוא יודע להוציא קול.
 |
| יניב קטן חוגג את השער באולד-טראפורד (רויטרס) |
|
בדקה ה-8 יניב קטן פתאום הבקיע, ובאותו רגע באולד-טראפורד היה נדמה שהיינו הסוד הכי כמוס של אירופה ואנחנו הולכים לפרק את היונייטד בחוץ! השוויון כמובן הגיע שתי דקות אח"כ, ואייל אלמושנינו שפתח במקום ז'וטה לא בדיוק שיתק את הקישור האנגלי, שפשוט חגג וניצח בקלות 2:5.
למרות התבוסה, אם יש רגע שבו היתה שמחה אמיתית, חסרת גבולות, מעצורים והגיון, זה קרה באותן שתי הדקות בהם מכבי חיפה הובילה באולד-טראפורד. הלוואי שהייתי שם.
ניר יהודאי: ה-0:5 הגדול של מכבי חיפה על מכבי ת"א
כמו התרחשויות פוליטיות כבירות, גם אירועי ספורט (עבור חובבי ספורט, כמובן), נמהלים בחיים האישיים עד שכעבור שנים הם מהווים נקודות ציון שעל-פיהן אתה יכול לחזור לשנה כזה או אחרת, לאירוע מסוים. באותו אופן אני זוכר את כיתה ה' שלי, אחת השנים המשמעותיות ביותר עבורי, שבה התחלתי להתעניין ולאהוב כדורגל. ע"פ אותה עונה מיתולוגית של מכבי חיפה, 93/4, שרגע השיא שלה היה ה- 0:5 על מכבי ת"א במחזור ה-25.
המשחק ההוא הזכיר את המפגשים בין בארסה לריאל באותן שנים. מכבי ת"א השנואה הייתה אז גדולה, ואם לא מכבי חיפה, הייתה בוודאי מפרקת את הליגה בהליכה. למרות שהוא נתן למכבי חיפה יתרון 3 נק' בלבד, הניצחון ההוא הכריע את גורל האליפות. יותר לא הייתה שאלה מי הקבוצה הטובה במדינה. ברגע האמת מכבי ת"א התפוררה, וחיפה התפוצצה. נמני וזוהר השתנקו, ברקוביץ' ועטר פרחו, גרנט קפא, ושפיגל פגע. התענוג היה כפול – לראות את הקבוצה האהודה נוגעת בשיא, ולצפות בקבוצה השנואה בשפל המדרגה.
| |
| | "עד היום כשיוצא לי לצפות בתקציר המשחק עוברת בי צמרמורת מיוחדת. כשאני שומע את ה"לא חזק, לא פצצה, אבל מאוד חכם, מאוד מדויק" של רמי וייץ אחרי השער הראשון של ברקוביץ', את ה"השער ה-22 בדקה ה-22" אחרי הכיבוש של מזרחי או ה"לא ייאמן! לא ייאומן!" המשותף של וייץ ואבי רצון אחרי הגול הענק של ראובן עטר" | |
| |
| |
| |
עד היום כשיוצא לי לצפות בתקציר המשחק עוברת בי צמרמורת מיוחדת. כשאני שומע את ה"לא חזק, לא פצצה, אבל מאוד חכם, מאוד מדויק" של רמי וייץ אחרי השער הראשון של ברקוביץ'; את ה"השער ה-22 בדקה ה-22" אחרי הכיבוש של מזרחי (עם פתיחת הרגליים המבריקה של ברקוביץ'); או ה"לא ייאמן! לא ייאומן!" המשותף של וייץ ואבי רצון אחרי הגול הענק של ראובן עטר (גם נחמד לראות בגול הזה את קלינגר עומד בצד ומנופף ידיים בבכיינות מכביסטית אופיינית); וכמובן את ה"השפלה, זה שם המשחק היום", אחרי שאיוון גצקו דהר כטנק והשחיל את הרביעי בין הרגליים של אובארוב.פינה חמה בלב שמורה לי במיוחד לשער החמישי של מגן הסופה, משה גלאם, ולמסירה הגאונית של סרגיי קנדאורוב האלמותי על 60 מטר (אחת מחמש המסירות היפות שראיתי בחיי). מכל הסיבות האלה ועוד, כששאלו אותי באיזה אירוע ספורט של קבוצה ישראלית הייתי הכי רוצה להיות, לא הייתה לי תשובה אחרת. רק המשחק הזה.
אליסף דעואל: גמר 1932 בין המשטרה הבריטית להפועל חיפה
סיום המנדט היווה אמנם חגיגה גדולה לאנשי הישוב היהודי בארץ ישראל, אבל סימן גם את שברו של החלום עבור כל אלו שקיוו לקצת ניחוח בריטי בכדורגל העלוב שלנו. קבוצת המשטרה הבריטית, ששלטה בכדורגל הארץ הישראלי ללא עוררין בשנותיו הראשונות, יכלה לספק את אותו פלפל שכל כך חסר בליגה המשמימה שלנו. נחמד לחשוב על קבוצה ארצישראלית הבנויה על טהרת הכדורגל הטכני והמהיר מבית היוצר של סטיבן ג'רארד ופרנק למפארד, קבוצה ששחקניה הגנדרנים מבקרים תכופות בקולנוע "עדן" אל מול הפלאשים הרבים של צלמי הפפראצי וכיאה לכדורגלנים בריטיים גם מנהלים רומנים סוערים עם המצודדות שבבנות הקוקו והסרעפן.
אך משחק אחד של אותם גברתנים אנגלו-סקסיים הייתי רוצה לראות יותר מכל. ספק אם קיים בהיסטוריה של הספורט הישראלי אירוע שנשזרו אליו יותר מיתוסים מאשר גמר הגביע של 1932. כמה גירסאות שונות כבר שמעתי לאירועים ההזויים שהתרחשו באותו משחק בין האלופה המכהנת למי שתהפוך לאלופה בעוד 67 שנים.
 |
| המשטרה הבריטית. העצור הפעם הוא לא שחקן של הפועל חיפה (רויטרס) |
|
הסיפור השגור הוא שבמצב של 0:1 להפועל חיפה, בעקבות בעיטת עונשין מ-11 מטרים שנויה במחלוקת שנשרקה על ידי שופט בריטי (אז עוד לא היה את בן ציון סלמן שיעשה סדר בשיבוצים...) לטובת המשטרה, החליטו האדומים לעזוב את המגרש ונענשו בהפסד טכני 3:0. אלא שהאגדות ביישוב מרחיקות לכת ומספרות על גניבת הגביע על ידי שחקני הפועל חיפה, ועל שימוש בסמכות שלא כדין של השוטרים הבריטיים, שביצעו מעצרים של כוכבי הקבוצה כדי לזכות ביתרון איכותי על כר הדשא.
70 שנים לפני שמנצ'סטר יונייטד חטפה שלישייה ממכבי חיפה, דווקא היריבה העירונית הייתה קרובה להנחיל למולדת הכדורגל הפסד צורב, במה שייחרט כמקרה "הרשומון" של הכדורגל הישראלי. מה הייתי נותן בשביל להיות עם הכרישים האדומים ביציע באותם רגעי מחלוקת ולו רק כדי לצעוק במלוא גרוני: "מי שלא קופץ שוטר!"
אסף מרגלית: ישבתי בבלגיה וראיתי איך אשקלון משחקת בגמר
הפועל אשקלון תמיד היתה ותהיה הקבוצה הראשונה בה התאהבתי. נסעתי אחריה למשחקי חוץ במגרשים הכי נידחים בליגות הנמוכות, אך ברגע השיא שלה פישלתי. זה היה ב-15 במאי, כשהקבוצה הקטנה שלנו הגיעה לגמר גביע המדינה מול הפועל ת"א, בעודי נמצא כבר חמש שנים בבלגיה במסגרת עבודתי. בשל כך נמנע ממני להגיע למשחק הגמר.
 |
| אוהדי אשקלון באצטדיון ר"ג. כמה אסף רצה להיות אתם שם בגמר |
|
לחצי-הגמר אמנם הגעתי, ואני זוכר את החגיגות הגדולות בסיום, כשעד מהרה שככו מעט אחרי שהתחלתי לעכל את העובדה שלגמר אני כבר לא אוכל להגיע. את המשחק ישבתי וראיתי בבלגיה הרחוקה, דרך שידור באינטרנט שנקטע כל כמה שניות, אבל מה שבאמת רציתי הוא להיות עם 15 אלף האוהדים האשקלונים שנסעו בשיירות וברכבות לאיצטדיון הלאומי ועשו שמח ביציע כמו שרק הם יודעים לעשות.
את המשחק ההוא הפסדנו רק אחרי בעיטות עונשין מ-11 מטרים, מול הפועל ת"א הגדולה, ורצה הגורל ובשנה שלאחר מכן הגיעו לבלגיה מספר כוכבים אדומים שגזלו ממני את הגביע - סלים טועמה, אליניב ברדה וגילי ורמוט. שלושתם יכולים להעיד עד היום כמה אני מבכה את היעדרותי מאותו משחק, ובמיוחד את הפנדל שלא נשרק לזכותנו בדקה ה-118, שהיה יכול לשנות את כל התמונה.
איציק זיאת: במשמרת בצבא בזמן שבני יהודה עולה לגמר הגביע
לחזור ארבע שנים לאחור זה כיף ולא כיף. מצד אחד, בני יהודה העפילה לגמר הגביע. מצד שני, כמה שרציתי, לא הייתי במשחק הבלתי נשכח הזה. מכבי חיפה היתה היריבה של הכתומים בחצי-גמר הגביע בעונת 2005/06, ובתור אוהד, לא דמיינתי שאפשר לעבור את הקבוצה מהכרמל. באותה התקופה הייתי חייל, שבסך הכל רצה ללכת למשחק, אבל לא איפשרו לו ואם זה לא מספיק - שובצתי במשמרת לילה והצלחתי לצפות רק בתחילת המשחק.
 |
| רוני גפני בבני יהודה. איציק לא ראה את הגול לחיבורים |
|
בני יהודה שרדה 90 דקות מלאות מול הירוקים, והמשחק נכנס להארכה אחרי 0:0, הרבה בזכות וינסנט אניימה שאז עוד היה כתום. בדקה ה-103 הדהים רוני גפני את 7,000 האוהדים הכתומים בבעיטה מ-16 מטר לחיבורים של דוידוביץ', אחרי מסירה טובה של ראובן עובד וקבע 0:1. השער השני היה הרבה יותר קל: דוידוביץ' עלה לכדור קרן של חיפה בדקה ה-120, בני יהודה השתלטה על הכדור, ואלי ביטון התקדם לבדו וכל מה שנותר לו היה לגלגל פנימה ולסגור עניין. בני יהודה בגמר.
ואני? מחפש את עצמי במשמרת הלילה. לפתע הטלפון מצלצל. אחד החברים צועק "היה עוד גול!" חשבתי שחיפה השוותה, אבל מיד אחר כך הוא אמר "אתם בגמר!!!" מיותר לציין שאת המשחק ראיתי שוב רק אחרי שבוע, כשחזרתי מהצבא לחופשה, והפעם גם יכולתי להתענג על השערים.
| |
| | "אני לא אשכח את הרגע שאישטוון פישונט בעט את הכדור לרשת בדקה ה-93, ונתן לבית"ר את האליפות. קפצתי משמחה וידעתי שהגול הזה הפך את יום הולדתי מעצוב לאחד הימים היותר משמחים בחיי"
| |
| |
| |
| |
שלום לוי: איך הפועל ת"א הפסידה אליפות ביום ההולדת שלי
ב-2 במאי 1983 יצאתי לעולם. בשנת 1998, ביום הולדתי ה-15, נערך "משחק השרוכים" המפורסם בו ניצחה בית"ר ירושלים 2:3 את הפועל בית שאן בקרית אליעזר.
אני אוהד של מכבי ת"א, והייתי בכל המשחקים החשובים, כך שהמשחק שהייתי הכי רוצה להיות בו הוא בכלל לא של הצהובים. אני זוכר איך ישבתי בחדר שלי בבית הוריי וצפיתי במשחק. נשארו עוד שני משחקים לסיום העונה והיה די ברור שבמחזור האחרון גם הפועל וגם בית"ר ינצחו, וזה מה שהפך את אותה שבת לזו שתכריע את מאבק האליפות. וממש, אבל ממש, לא רציתי שהפועל ת"א תהיה במרחק נגיעה מאליפות ביום ההולדת שלי.
אני לא אשכח את הרגע שאישטוון פישונט בעט את הכדור לרשת בדקה ה-93, ונתן לבית"ר את האליפות. קפצתי משמחה וידעתי שהגול הזה הפך את יום הולדתי מעצוב לאחד הימים היותר משמחים בחיי.
מור מרקוס: אם הייתי יכול להזהיר את אמיר רנד
מאוד טבעי שבתור אוהד של קבוצה מסוימת, המשחק שהייתי אמור לרצות להיות בו היה המשחק הכי גדול של הקבוצה שלי. המשחק הכי שמח, עם הכי הרבה אמוציות חיוביות.
 |
| אוהדי מכבי חיפה בקרית-אליעזר. בסה"כ רצו לחגוג אליפות (עמית מצפה) |
|
אבל דווקא המשחק שהייתי הכי רוצה להיות בו, איננו משחק של קבוצתי, כי אם משחק של יריבה מושבעת. משחק האליפות של מכבי חיפה בשנת 2001. ולא, לא הייתי רוצה להיות שם בשביל לראות את הירוקים חוגגים. הייתי רוצה להיות שם מסיבה אחת, וזה להציל ילד אחד בשם אמיר רנד.
כולנו זוכרים את הסיפור המזעזע כשהילד הקטן נמחץ תחת הגדר. הייתי מאוד רוצה להיות שם ואילו רק בשביל להזהיר את השוטרים מפני האסון המתקרב, לפקוח את עיניהם במקצת. ואולי אף לגשת לאמיר ולהגיד לו שכדאי לו להתרחק רק טיפה מהגדר.
אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל כאשר הציעו לי לכתוב על המשחק שבו הייתי רוצה לקחת חלק, המשחק הראשון שעלה לי לראש הוא אותו משחק ארור בקרית אליעזר, בו ילד צעיר בשם אמיר רנד בסה"כ רצה לראות את קבוצתו חוגגת אליפות.