עוד קמפיין של נבחרת ישראל קרוב לסיום ושוב אנחנו מוצאים את עצמינו שואלים את אותה שאלה שנשאלת אחרי כל כישלון, כל פעם מחדש – מה חסר לנו? איך מדינה בעלת תשעה מיליון תושבים לא מצליחה לייצר לפחות 11 כדורגלנים שמסוגלים לשחק ברמות הגבוהות של אירופה? מדוע מדינות כמו קרואטיה (סגנית אלופת העולם), איסלנד, בוסניה ואפילו ידידתנו צפון מקדוניה, מצליחות לייצר תרבות כדורגל ראויה ואילו אנחנו נשארים לעמוד במקום?
לא נתחיל לפרט על שלל הבעיות בכדורגל הישראלי, שכן ירידה לפרטים עשויה להכיל עשרות טורי דעה שונים. במקום זאת, אפשר ללכת קצת אחורה. נובמבר 1999, לפני כמעט שני עשורים, זו הפעם האחרונה בה נבחרת ישראל הגיעה לפלייאוף העפלה לטורניר גדול. זה אמנם היה מזמן, ונגמר ב-0:5 נגד דנמרק באצטדיון ר”ג שזכור עד היום כאחד הביזיונות הגדולים בכדורגל הישראלי, אך אין לזלזל ברגליים המוכשרות שהביאו את ישראל למעמד, אליו לא הצליחה לחזור מאז.
בנבחרת ההיא שיחקו שחקנים ששיחקו מדי שבוע ברמות הכי גבוהות דוגמת אייל ברקוביץ’, חיים רביבו, טל בנין ונג’ואן גרייב. במבט לאחור, אם מסתכלים על החבורה ההיא בהשוואה לזו של הרצוג שהולכת לסיים עוד קמפיין כושל, הרי שהיחיד שהיה מצליח להתברג לתוך הרשימה ההיא הוא ערן זהבי.
אייל ברקוביץ'. פעם היו לנו כאלה (רויטרס)האוהד הישראלי המאוכזב צריך להביט למציאות בעיניים ולהפנים – הכדורגל שלנו הלך אחורה, בכל המובנים. כיום, החבורה בכחול לבן מתהדרת בשחקן אחד בלבד שמשחק באחת מחמש הליגות הבכירות (מונס דאבור בסביליה), וגם הוא לא בדיוק משחק. עוד סוגייה שלבטח לא עוזרת היא תופעת הסוכנים. בעבר, הכדורגלן הישראלי היה צריך קצת יותר מכמה משחקים טובים כדי לצאת לשחק באירופה, וכשיצא, היה זה לקבוצה שאכן חשקה בשירותיו, ולא נענתה לשיתוף פעולה אוטומטי עם סוכן מסוים.
מונס דאבור. שחקן סביליה, לפחות על הנייר (רדאד ג'בארה)כיום, אנחנו עדים ליותר מדי שחקנים שיוצאים לא בשלים למסע האירופי, שמסתכם לרוב בסימון “וי” לצד הסעיף “אירופה” ובחזרה לאחת הגדולות במדינה בתג מחיר כפול ומכופל. כל מי שמופתע מהמקום החמישי אותו תופסת ישראל בבית ז’ של מוקדמות היורו צריך להביט במציאות העגומה שמספרת כי מלבד לטביה, לכל היריבות בבית יש יותר שחקנים מאיתנו בליגות הבכירות ביבשת, כן, גם ל”דייגים” מצפון מקדוניה.
שחקני צפון מקדוניה. גם להם יש ייצוג גבוה יותר בליגות הבכירות (רויטרס)מבלי להתייחס כלל לבעיות המגרשים, התקציבים, היעדר המאמנים, העסקנים, הסוכנים ועוד ועוד, אסור להתעלם מהעובדה המצערת שאנחנו בעיצומו של דור פשוט לא טוב. בכדורגל אמנם קורים ניסים, אבל לא קסמים. שחקנים שמשחקים מדי שבוע בקצבים שונים ומתאמנים באופן אינטנסיבי הרבה יותר מדי יום, יעלו על הכדורגלן הישראלי הממוצע, מוכשר ככל שיהיה, בכל יום נתון.
מה עושים? מה שעשו באיסלנד. מוותרים על שני קמפיינים (לפחות), בונים תוכנית לטווח ארוך, מכנסים את כל שחקני הנבחרות בכל הגילאים מדי חודש (דומה למה שקורה באורוגוואי), שולחים את המאמנים להשתלמויות במקומות הכי מפוארים, בונים תוכנית מתואמת, מנחילים שיטת משחק זהה מהגילאים הצעירים ובקיצור – יוצרים זהות לאומית לכדורגל שלנו, שזקוק לאבא ואמא. אפרופו אבא, כמה זמן כבר אין לנו יו”ר התאחדות?
ערן זהבי (רדאד ג'בארה)הכתוב הינו טור דעה.