"אין לנו מספיק עומק בסגל. נהיה חייבים להתחזק בחלון ההעברות של חודש ינואר. עם שחקן אחד או שניים ניראה אחרת לגמרי. זו חובתנו והחובה שלנו לאוהדים. יהיה טוב יותר בעוד חודש".
את המשפט הנ"ל, בווריאציות שונות, ניתן לשמוע בתקופה האחרונה כמעט מכל המאמנים בליגת העל. במקום להתרכז בשיפור של הסגל הקיים, מחליטים הצוותים המקצועיים של הקבוצות להיאחז בתירוצים קלושים ולדרוש מבעל הבית שחקנים נוספים.
חלון ההעברות של ינואר אכן נועד כדי לעשות שינויים כירורגיים בסגלים, לשחרר שחקנים מאכזבים ולהביא תוספות משמעותיות. ולמרות זאת, אין שום ערובה לכך שבינואר יגיעו שחקנים טובים מאלו שהובאו בקיץ. חבל שבעלי הקבוצות יגדילו את התקציב לשווא.
ההיצע בינואר דל וקטן משמעותית מאשר בחודשי הקיץ ומעטים השחקנים הזרים (וגם הישראלים) שיכולים להגיע באמצע העונה ולשדרג קבוצה. יוצאת דופן היא עירוני קריית שמונה שבעונה שעברה ביצעה מחטף והנחיתה את דוד סולארי בחורף. הארגנטיני אכן שידרג את האלופה שבדרך ועזר לה להישג את התואר הנכסף. סולארי הוא דוגמה נדירה ובדרך כלל מגיע שחקן חילוש ולא שחקן חיזוק, למרות ההבטחות של הסוכנים, שינואר הוא חודש של חג עבורם.
 |
| מיגל הויוס. מישהו זוכר אותו? |
|
| |
השם מיגל הויוס אומר לכם משהו? אולי אם אתם אוהדים שרופים של הפועל תל אביב. המגן הצ'יליאני הגיע לפני שנתיים לאדומים ושוחרר במהרה. גם דניאל דה רידר שהגיע איתו לא היה הצלחה מסחררת בבלומפילד ולא חסרות דוגמאות נוספות.
מכבי חיפה הביאה ב-1999 את רונן חרזי ו-ויקטור פאצ'ה כצעד חירום בחלון ההעברות של ינואר ומה שזוכרים בעיקר זה את זריקת הנעל של החלוץ האלבני על השוער המסכן של אשדוד. לכן - על המאמנים לחשוב היטב איך מוציאים 100 אחוז מהסגל הקיים ולא משתמשים בתירוצים קלושים שלא משכנעים אף אחד ופוגעים בשמם ובקבוצה.
הכתוב הינו טור דעה