הכל בראש, לא ברגל

“לאנשים שחוו אירוע טראומטי (אליפות אדומה) יש לעיתים קרובות סימפטומים חודרניים (מהראן ללה). מדי פעם הם חווים את הטראומה שוב (קיזוז): מרגישים (רן קדוש), מריחים (לירוי צעירי), חושבים (אולי בדרבי מכבי תילחם?), ורואים בדמיונם (שוב ללה?) את מה שהרגישו (כישלון), הריחו (אכזבה), חשבו (מפסידנות) וראו שם (דאבל אדום)".

אז כן, אם לא ממש הבנתם, זה בדיוק מה שמכבי חיפה סוחבת כבר מהעונה שעברה, קוראים לזה "טראומה" ואנחנו רק דאגנו לתוספות קטנות לצד ההגדרה מוויקיפדיה. לא משנה מה היה ההפרש של הירוקים על האדומים לפני כמה מחזורים, תמיד היתה בחיפה מן תחושה של פחד לקראת המפגש מול הפועל ת"א.

התחושה של "הנה, זה שוב קורה לנו, הקיזוז שבא להזיק, קרית אליעזר שמארח את משחק העונה וכן, ללה שבדיוק חזר להריח את הדשא".

ללה חוגג בקרית אליעזר. הברק לא יכה פעמיים (עמית מצפה)

אין שום ספק שמבחינה פסיכולוגית הפועל כבר נמצאת ביתרון על חיפה וזה לא דבר של מה בכך ובזה מכבי חיפה צריכה להתעסק בימים הספורים שנותרו לקרב על הכתר. מבחינה מקצועית אין הרבה מה לעשות, שתי הקבוצות יעלו למגרש עם סגלים מלאים וכל שחקן שיעלה לדשא ויראה את האצטדיון המלא, יודע לבד מה החשיבות של משחק כזה.

במקום לחשוב ולהגיד "אם נפסיד נגד הפועל, סיפור האליפות גמור", שחקני חיפה צריכים להסתכל אחד לשני בעיניים ולומר: "זה הבית שלנו, הקהל שלנו ואנחנו לא יורדים מהמגרש בלי ניצחון".

למכבי חיפה טוב יותר להגיע למשחק הזה מהמקום השני, אולי זה יוריד קצת ממפלס הלחץ הגבוה, ויותר מכך, זה כבר לא כמו בעונה שעברה (אז הירוקים הגיעו למפגש בפלייאוף כשהם בפסגה) מה שמראה שאסור להתעסק בעבר. מה שהיה כבר היסטוריה.

קטן ועותמאן בבלומפילד. באמת שהגיע הזמן לשכוח את היום הזה (דרור עינב)

הירוקים צריכים להבין שזה שהם לא הצליחו לנצח את האדומים מחודש ספטמבר 2009, לא אומר שזה לא יכול לקרות יותר, אלא להיפך, הגיע הזמן שזה יקרה וזה בדיוק הזמן לנקמה ספורטיבית ויציאה סופית מהטראומה.

הכתוב הינו טור דעה