חסרון הביתיות

הקלישאה המפורסמת ביותר כתשובה לשאלה "איזו נבחרת היית רוצה להגריל בדייויס?" המופנית כלפי טניסאי ישראלי היא "לא משנה מי היריבה, העיקר שהמפגש יהיה בבית". עד עכשיו, התשובה הזו הוכיחה את עצמה וכך מצאנו את עצמנו בתמיכת הקהל הנלהב גוברים על נבחרות איכותיות מאיתנו ומעפילים בשנה שעברה עד לשלב חצי הגמר, הישג כמעט בלתי נתפס למדינה המחזיקה בטניסאי יחידים בודד במאייה הראשונה בעולם.

אלא שדווקא הקהל שהיה האקס-פקטור במפגשים המפורסמים מול רוסיה או צ'ילה היה בעוכריה של הנבחרת ביום המשחקים האחרון מול אוסטריה. אני מודה ומתנצל על כך שגם בעצם העברת הביקורת יש מן החטא, ראשית משום שאין עוררין על כך שבסופו של דבר כוונתו של הקהל הישראלי היתה חיובית. עידוד ודחיפה של הנבחרת אל עבר ניצחון נוסף והישרדות בבית העליון ועל כך ברצוני להודות לכל אדם ואדם אשר ויתר אתמול על יום עבודה או יום לימודים והגיע לתמוך בנבחרת הכדור ההישגית ביותר שלנו.

מעבר לכך, ממש כמו שעדר הכבשים צועד אחרי הרועה שלו, כך גם עדר הקהל נהג כפי שחונך לנהוג. מתי בפעם האחרונה נערך על אדמת ישראל טורניר משמעותי? טורניר ריקליס-אייזנברג הופסק בשנת 1996, שנה בה רבים מהנוכחים במשחק אתמול היו במוצצים. מאז למעשה, למעט צ'לנג'ר רמת השרון, שאיננו אטרקטיבי דיו כדי למשוך קהל שאיננו חובב טניס מושבע, לא מתקיים בישראל אירוע טניס בעל שיעור קומה למעט מפגשי גביע הדייויס והפדרציה.

האוהדים במפגש הדייויס. רגילים למשחקי כדורגל וכדורסל (יניב גונן)

משחק הטניס טומן בחובו קודים תרבותיים והתנהגותיים מסוימים אשר אינם תקפים לענפי ספורט אחרים. הדרך ללמוד אותם ולהכיר בחשיבותם מותנית כמובן בהגעה למשחקים, אפשרות כמעט נעדרת כאמור עבור הקהל הישראלי. בהיעדר הכרה בקודים השייכים לטניס, נאלץ הקהל בנוקיה לגייס לעצמו את אותם דפוסי התנהגות ספורטיביים היחידים שהוא מכיר, אלו שמקורם במגרשי הכדורגל והכדורסל.

וכך במצב של 4:4 במשחק בין דודי סלע ליורגן מלצר, כשדודי מגיש, ראו לנכון מספר אוהדים לתפוס את תפקיד השופטים ולצעוק באמצע נקודה שנויה במחלוקת "אאוט", שהרי איזה אוהד כדורגל לא היה צורח פאול ולו היה החשד בקטן ביותר על כך שחלוץ קבוצתו האהודה הוכשל ברחבה?

השופטים נאלצו לעצור את הנקודה שהלכה למלצר בדרך לשבירה במשחקון ושבירה מנטאלית של סלע שעלתה לו בהפסד של שמונה משחקונים רצופים ושתי מערכות. והנה דוגמא חיה על ההבדל הגדול בין הענפים, צעקה קטנה, פליטת פה שנשמעת ביציעי הכדורגל חדשות לבקרים, עלתה לסלע במשחק כולו.

סלע. צעקה אחת שינתה לו את המשחק (יניב גונן)

אך אם היעדר התרבות הספורטיבית היתה הסיבה היחידה להתנהגות המבישה של הקהל, צרתנו היתה קטנה. אלפי הצופים שהגיעו לנוקיה היוו מיקרקוסמוס עגום של חברה שלמה. זוהי חברה השרויה במנטאליות של מצור, תחושה מזויפת על פיה כל העולם שונא אותנו, כולם נגדנו, כולם רוצים לירות בנו, כולם אנטישמים וכולם רק ממתינים עם האצבע על הכפתור שישלח לפה את נשק יום הדין וימחק אותנו אחת ולתמיד מהעולם.

אחרת קשה להסביר מדוע הבקשות הנואשות החוזרות ונשנות של הכרוז להפסיק לשרוק בין הגשה ראשונה לשניה כדי למנוע מהנבחרת עונשים מיותרים, התקבלה בבוז רועם? ואולי בעצם זה מובן מאליו, הרי הבקשה החצופה, מביזה, מבישה הזו לשמור על כללי התנהגות שמלווים את המשחק כבר מאות שנים, הגיעה מכיוונם של השופטים ושל האוסטרים.

מלצר מתלונן על הרעש בהיכל (יניב גונן)

ומי אלו בעצם אותם שופטים ואוסטרים? אירופאים אנטישמים! שונאי ישראל שגינו את "עופרת יצוקה", תומכים בדו"ח גולדסטון וקוראים להחרים אותנו באו"ם, סליחה שמו"ם. אז מי הם בכלל שנקשיב להם? מידי הפסקה הרמקולים הרועמים דאגו להזכיר לנו ש"אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען", ואכן לא נשענו, לא על כללי המשחק לפחות.

אוסטרי בכיין מתחנן שנפסיק להתרוצץ במעברים ביציע כי זה מפריע לו להגיש? למה מי הוא בכלל? מקום 13 בעולם? שיסתדר! שופטת זרה מבקשת שלא נצעק בין ההגשות? אפשר לחשוב.. כל ילד בן 10 בחוג טניס יודע להגיש, שילמדו להתמודד עם קצת צעקות. מועצת הביטחון של האו"ם מטילה עלינו סנקציות? יפי נפש מתחסדים, שילכו לעזאזל!, אפשר להמשיך במבצע, לשרוק בזמן הגשה, לתופף בדרבוקה בזמן נקודה, או לזרוק מטוסים מנייר למגרש. פני הקהל כפני המדינה.

הכתוב הינו טור דעה