ג'יימס שוב שיגע את הליגה כשהחליט, בגיל 41 ואחרי שכבר השיג הכל, לחתום בפרויקט השאפתני בסיקסרס. מה הסיכוי האמיתי לאליפות ולמה קשה להאשים אותו?
זה היה חודש מלא בספקולציות. חודש שרק שחקן אחד יכול לייצר. שחקן אחד. והסוכן שלו. לברון ג'יימס וריץ' פול. בגיל 41 ואחרי עונה טובה באופן אישי, בה הוא שבר עוד כמה שיאים, הצליח לברון לעבור סיבוב פלייאוף בהצטיינות, עם קבוצה פצועה שחסרה את הכוכב הגדול שלה. הסוכן שמשוכנע שהוא זה שמנהל את הליגה בפועל, נהנה להרגיש שיש לו כח. השחקן עצמו? הוא רצה כנראה להרגיש שגם בגיל הזה, כששיאו מאחוריו (אבל כוחו עדיין במותניו), הוא עדיין יכול לעצור את הליגה מלכת. אם רק ירצה. וזה בדיוק מה שקרה.
במשך חודש שלם, כל הליגה עמדה מלכת. כולם חיכו לראות לאן החתיכה החשובה הזו בפאזל עוברת. גולדן סטייט, מיאמי, קליבלנד. כולם חיכו לו לפני שישלימו את הסגלים שלהם. סטף קרי שלח מסרים לחברו הטוב מהנבחרת, במועדון הביתי שלו קיוו שיחזור לסיבוב שלישי בו הוא ישדרג עוד קצת את הסגל שהגיע לגמר המזרח. גם בסאות' ביץ' חלמו על שיתוף פעולה בינו לבין יאניס אנטטקומפו ובאם אדבאיו, שיחזיר את האליפות לפלורידה לראשונה מאז הוא עזב.
אבל לברון בשלו. הוא החליט ללכת לעיר הרביעית בקריירה הארוכה שלו. הארוכה אי פעם ב-NBA. ובסופו של דבר צריך להודות, זו היתה ההחלטה הכי 'לברונית' שיכולה להיות. מקטרגיו של קינג' ג'יימס, לא ישכחו לעולם את 'ההחלטה' ההיא ב-2010, כשבשידור ישיר מול כל האומה, הוא החליט לעזוב את קליבלנד ואת מדינת הולדתו אוהיו, בשביל לרדוף אחרי טבעת במיאמי. ואם זה לא מספיק, הוא ארגן לעצמו קבוצה עמוסת כוכבים, כששכנע גם את כריס בוש לחבור אליו ואל דוויין וויד. ושם, במסיבת העיתונאים הראשונה, הם לא דיברו על אליפות אחת, אלא על שש ושבע.
תסתכלו עליה איך שתרצו, ההחלטה ההיא, בדרך בה היא נעשתה, עם תשלום שקיבל מ-ESPN כדי להודיע אותה אצלם בתכנית מיוחדת, הייתה החלטה של איש עסקים. מבחינת הקריירה שלו, היא גם הייתה אמיצה. צריך להודות. בטח באותה תקופה. מייקל ג'ורדן הרי מעולם לא עזב את שיקגו, גם אחרי שלקח את הפסקת הבייסבול המפורסמת שלו. לארי בירד ומג'יק ג'ונסון נשארו גם הם נאמנים למועדונים שלהם בבוסטון ואל. איי, במה שרק סייע להתפתחות היריבות הספורטיבית המפורסמת ביניהם. אפילו קובי בראיינט נשאר נאמן ללייקרס לאורך כל הקריירה.
ואז הגיע ג'יימס, עם מהלך שהשפיע יותר מכל על הדור שלו, ועל זה שבא אחריו. פתאום כולם דרשו טריידים וסופר טימ'ס הפכו לדבר שבשגרה. המטרה הראשונה - טבעת - מקדשת את האמצעים. וגם המטרה המשנית - טיפוח הארנק והאגו, חשובה לא פחות. קווין דוראנט דרש טרייד, ואחריו ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן ופול ג'ורג' וקוואי לנארד ועוד ועוד. הכוכבים הגדולים של הליגה, הפכו בזכות ג'יימס, לאנשים החזקים בליגה. הם לא רק קבעו להיכן יעברו וכמה ירוויחו, הם לעתים אף קבעו איך הקבוצות שלהם ייראו. פולו דה לידר.
אבל בתוך תוכו לברון הבין כנראה שאותה החלטה גם עשתה נזק למורשת שלו. כשהחליט לחזור לקדנציה שנייה בקליבלנד, הפעם תחת מאמן אלמוני, דייויד בלאט - הוא קיווה שיסלחו לו ויתנו לו לתקן את הרושם שהשאיר אחריו כשעזב את הבית. ואכן, אוהדי הקאבס ששרפו את הגופיות שלו שנים ספורות לפני כן, קיבלו אותו בזרועות פתוחות בידיעה שהשחקן הטוב בליגה שוב נמצא אצלם. לקח לו זמן, אבל בסופו של דבר הוא השיג סוג של גאולה עם אליפות היסטורית בבית, באוהיו. ותוך כדי כך, גם הרוויח קצת כבוד בחזרה מאוהדי הכדורסל באופן כללי. אלא שהיצר הלברוני, זה שתמיד רעב לעוד טבעת ובמקביל תמיד חושב ביזנס, כנראה היה חזק ממנו.
כשראה שהספינה בקליבלנד מאבדת כיוון, לברון החליט שוב לברוח - הפעם ללוס אנג'לס. היה במעבר הזה את כל מה שמסמל אותו - מצד אחד רצון להוכיח שהוא הגדול בליגה, והפעם עם השפעה בלתי מוגבלת בשוק הגדול בליגה. ומצד שני, הצד שהתחיל לפתח בגיל צעיר - ביזנס. בהוליווד הוא הקים חברת הפקות, יצר סרט המשך ל'ספייס ג'אם' בכיכובו וכמובן, גם קבע איך הקבוצה שלו תיראה (רמז: סופר טים) וזכה בעוד אליפות - הרביעית בקריירה. בפרנצ'ייז שבו שיחקו כמה מהכוכבים הגדולים ביותר, לברון הצליח להפוך לפנים של הקבוצה ואפילו ניצל את הכוח שלו, כדי שהמועדון יבחר בבן שלו, ברוני, בדראפט. למה? כי הוא הרי יכול.
עכשיו הגיע הפרק הרביעי בסרט הארוך הזה. פילדלפיה. למה פילדלפיה? השמועות מדברות שלפחות בשני מקרים, לברון ניסה להשפיע על זהות הסגל שלצידו בקבוצתו החדשה, עם דרישה להשיג כוכב נוסף (הדיבורים על כך שהנשיא של דאלאס, מסאיי יוג'ירי, סרב להעביר בטרייד את קיירי אירווינג לאחת המחזרות). אז זהו, שבפילי, הסופר טים כבר בילט אין והוא לא ממש צריך לעבוד. ה-GM, מייק גאנסי, גדול ממנו בשנה וחצי ובעצם גדל לצדו באולמות בתי הספר באוהיו, ואף נבחר לשחקן התיכונים השני הכי טוב במדינה דאז (צריך לנחש מי היה ראשון?). הוא גם עבד בקליבלנד בעונת האליפות ההיא.
על הפרקט יככבו לצידו כמה סופרסטארים, ולשם שינוי - אף אחד מהם לא דורך על העמדה שלו. ג'יילן בראון היה MVP של סדרת הגמר לפני שנתיים. ג'ואל אמביד (בתקווה שיישאר בריא) זכה עם לברון בזהב בפריס. טייריס מקסי הוא אולסטאר שרק משתפק מעונה לעונה, ו-ויג'יי אדג'קומב הוא כוכב בהתהוות. מדובר בחמישייה מפחידה, עם ספסל שכולל את אנפרני סיימונס ודין ווייד, שאולי עוד יעבור שדרוג. המאמן ניק נרס הוכיח שהוא יודע להתמודד עם לחצים ריצה לאליפות ושל סגל עמוס באגו, כך שהמשימה ברורה. אז למה ההחלטה הכל כך 'לברונית' הזו, מרגישה איכשהו בסדר? למה קשה להאשים אותו הפעם?
כי בגיל 41, אחרי שכבר השיג את הכל, מותר לשחקן בקליבר שלו, לבחור היכן הוא רוצה לסיים את המסע הזה שנמשך על פני יותר משני עשורים. זה גפ לגיטימי לגמרי ששחקן שנמצא לפני פרישה אפשרית, יחפש עוד טבעת. טום בריידי, בגיל 43, עשה פחות או יותר את אותו הדבר כשהחליט לסיים את הקריירה עם עוד צ'אנס לאליפות, הפעם בטמפה ביי. בריידי ידע שהקבוצה ההיא מפלורידה חזקה מספיק כדי ללכת רחוק, במידה והוא יאייש את תפקיד הקווטרבק. זה נגמר באליפות שהפכה אותו ל-GOAT מבלי לשאול שאלות מיותרות.
אבל קל זה לא הולך להיות. המזרח של השנה, הוא ממש לא זה של אשתקד. האלופה מניו יורק עדיין כאן, אבל התחרות אמורה להיות קשה, ולא תגיע רק מהתפוח הגדול. קליבלנד עדיין חזקה וגם דטרויט תרצה להמשיך במגמת השיפור. ויש גם את יאניס ומיאמי, ואת טורונטו שעדיין מחכה לקוואי. ואת וושינגטון ואטלנטה המתחדשות. ולא שכחנו את בוסטון ושארלוט ואת שובו למגרשים של טייריס הליברטון, שיהפוך שוב את אינדיאנה לכוח משמעותי. אז לפילי יש אמנם חמישייה חזקה על הנייר, אבל בפלייאוף צריך גם ספסל טוב, במיוחד כשהכוכבים שלך לא צעירים וחלקם נוטה להיפצע (מישהו אמר אמביד?).
ואז גם אם הוא יצליח לשרוד את המזרח, שהפך כאמור למסקן וחזק יותר מבשנים האחרונות, תחכה לו יריבה צעירה ורעבה מהמערב. האמת, קשה לראות את פילי מנצחת יריבה צעירה ותזזיתית כמו OKC, שזכתה באליפות לפני שנה וקצת, ונהנית מסגל עמוק יחסית, גם אחרי הטרייד במהלכו נאלצו להיפרד מלו דורט. סן אנטוניו נראית טובה ועמוקה יותר, אחרי שרק ניהול משחקים חלש בדקות הסיום של סדרת הגמר, מנע ממנה אליפות. אז קל כאמור זה לא הולך להיות וגם הביזנס לא ממש נמצא כאן (ירוויח רק 4 מיליון לעונה, אחרי שהכניס 52 מיליון אשתקד).
"זאת ההחלטה האחרונה שלי", כתב לברון, שהרגיל אותנו להודעות גרנדיוזיות, והפעם הסתפק בציוץ קצר יחסית ב-X. "אני לא עובר בגלל כסף. אני לא עובר בגלל המשפחה שלי. אז למה אני משחק? בגלל הרצון להקריב, לעבוד קשה ולנצח. בשביל לחוות שוב את ההרגשה הזו של זכייה נוספת באליפות. אני מאמין שאני יכול לעזור להפוך את פילדלפיה לקבוצה אלופה ואני נרגש לקראת עוד מסע מדהים אחד ואחרון". ואנחנו איתו.