הלה רוחה הכי טובה בעולם, כוכב צרפת שחקן היסטורי, הניסיון לסחוט עוד כסף, מערכת ה-VAR, מקצוע מאמן הנבחרת והמאמנים הזרים. סיכום גביע העולם
מונדיאל 2026 הסתיים. 104 משחקים בשלוש מדינות, מנצחות, מפסידות, אירועים גדולים, כוכבי ענק שהגיעו ולהטו על כר הדשא, וזוכה אחת גדולה בדמותה של ספרד, שגברה 0:1 על ארגנטינה על מנת לזכות בגביע השני בהיסטוריה שלה, 16 שנים אחרי הפעם הראשונה.
שני המשחקים האחרונים הסירו לחלוטין את הספקות. העליונות הספרדית מול צרפת בחצי הגמר ונגד ארגנטינה בגמר הוכיחה כי זו הדרך השולטת בכדורגל העלומי כיום, ולואיס דה לה פואנטה הוא המאמן שמוביל אותה. זה לא בדיוק טיקי טאקה, אבל היכולת להניע את הכדור, להתיש את היריבות, להפעיל עליהן לחץ יעיל בכל פינה במגרש ולמנוע מהן לפתח התקפות בעצמן – זו השיטה שהביאה לנבחרת האדומה את מדליות הזהב. דיברנו על כך בהרחבה אחרי הגמר, וכעת השאלה היא אם תיווצר מגמה שתוריד את הספרדים מאולימפוס.
אמבפה תמיד מתייצב למונדיאל במיטבו. כך היה ב-2018, כאשר הוא זהר על תקן טינאייג'ר והיה חיוני ביותר בדרך לזכייה בגביע העולם כולל שער בגמר. כך היה ב-2022, אז הוא סיים כמלך השערים עם 8 כיבושים, כולל שלושער בגמר (גם אם שניים מהם היו בפנדלים). וכך היה ביתר שאת ב-2026, כאשר הוא הוכתר למלך השערים בפעם השנייה ברציפות, הישג חסר תקדים בתולדות הטורניר. 10 כדורים שם הצרפתי ברשת ב-8 משחקים, והיה רק יום אחד בו הוא לא הצליח לבוא לידי ביטוי כלל כאשר העורף הספרדי שיתק אותו ואת חבריו. זה מנע ממנו גמר שלישי ברציפות, אבל יש לו עוד זמן להגיע לגמר נוסף או שניים כי הוא רק בן 27. ליאו מסי סיפק את המונדיאל האישי הטוב ביותר שלו הקיץ בגיל 39, אז הכל עוד פתוח. מאידך, אמבפה הצהיר לא פעם שהוא לא מתכוון למשוך את הקריירה שלו עד כדי כך. אופיו שונה מהותית מזה של כריסטיאנו רונאלדו.
זה היה ידוע מראש, והוכח מעבר לכל ספק סביר בטורניר ארוך ומתיש. שלב הבתים הוקדש לניפוי 16 הנבחרות החלשות ביותר, ואף נבחרת גדולה לא עמדה בסכנת הדחה מינימלית. הכישלונות של טורקיה ואורוגוואי בהחלט הפתיעו, אבל אלה לא סיפורים שמרגשים את רוב הצופים הניטרליים שלא הביעו עניין בצפייה במספר כה רב של משחקים. המונדיאל אמור להיות חגיגה שמפרסמת את הכדורגל ברחבי הגלובוס. בפועל, הטורניר הנוכחי השיג בדיוק את ההפך. הוא גרם למיאוס.
היו נבחרות מרגשות והיו גם דרמות. זה לא יכול להיות אחרת. אלא שהסיפור של כף ורדה, ההדחה של גרמניה בידי פרגוואי, השערים המאוחרים של מיקל מרינו והקאמבקים של ארגנטינה לא מצפים על כך שרוב התוצאות היו צפויות. בסופו של דבר, 4 הפייבוריטיות הגיעו לחצי הגמר. אלופת אירופה ואלופת דרום אמריקה עלו לגמר. זה היה משעמם מדי. ניתן לטעון שזה היה המונדיאל הכי פחות מלהיב בהיסטוריה, והוא נמשך הרבה יותר מדי זמן. נדרשת החזרה למספר ההגיוני מתמטית של 32 נבחרות, אך הכיוון של פיפ"א הפוך, כידוע. לפי הדיווחים, כבר ב-2030 נחזה בטורניר מפלצתי עם 64 נבחרות. בהנחה שנרצה לצפות בו, כמובן, כל אחד רשאי לקבל את ההחלטות בעצמו.
פיפ"א עושה את המקסימום על מנת להרוג את המונדיאל כפי שהוא היה מוכר, אבל חשיבותו עדיין גדולה מבחינה לאומית וספורטיבית. העניין ברוב המשחקים מצד האוהדים הניטרליים ירד משמעותית, אבל אנשים עדיין עוקבים באדיקות אחרי הנבחרת שלהם. ניצחונות גורמים להתרוממות רוח לאומית ולחגיגות ברחובות, הפסדים והדחות גורמים לסוג של אבל לאומי קצר. גם רוב הכדורגלנים רואים בטורניר את הבמה הגדולה והמרכזית. ניפוי מהסגל נתפס לעתים תכופות כטרגדיה אישית, בעוד השתתפות במונדיאל מהווה הישג יוקרתי, שלא לדבר על הצטיינות.
נשיא פיפ"א ג'יאני אינפנטינו מודע היטב לתופעה הזו, וסבור כי ניתן לחלוב את הפרה מבחינה כלכלית ללא קשר להחלטות האיומות שהוא מקבל. בסופו של דבר זו טעות, כי המגמה השלילית כבר החלה, והיא תהיה בלתי ניתנת לעצירה אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות. בינתיים המוות המוחלט של גביע העולם עדיין רחוק, וגם הטורניר ב-2030 ימשוך תשומת לב, גם אם המתכונת שלו תהיה הזויה ובזויה אפילו יותר.
אנגליה הימרה בפעם השלישית בתולדותיה על מאמן זר, ועוד גרמני בדמותו של תומאס טוכל. ברזיל עשתה זאת בפעם הראשונה, כאשר המרדף הארוך שלה אחרי קרלו אנצ'לוטי הניב חתימה על חוזה ארוך טווח. שניהם מאמנים מעולים עם קבלות, אבל כדי לאמן נבחרת צריך להבין לעומק את המנטליות ואת המדינה ואת זה אי אפשר ללמוד באופן מיידי.
מובן שהיו לאורך ההיסטוריה הצלחות גם למאמנים זרים, אבל זה מתאפשר בעיקר בנבחרות בסדר גודל בינוני ומטה. אוטו רהאגל, למשל, הצעיד את יוון לזכייה ביורו 2004 והתאים לאופי של השחקנים כמו כפפה ליד. בנבחרות עצומות כמו ברזיל ואנגליה, המשימה קשה במיוחד, ובשורה התחתונה הניסויים הניבו פיאסקו. אנצ'לוטי ויתר על הכדור מול נורבגיה בשמינית הגמר. טוכל הימר על בונקר מחפיר במחצית השנייה מול ארגנטינה בחצי הגמר. בחירות הסגל של שניהם היו שנויים מאוד במחלוקת, אם כי ניתן לומר שאי אפשר להימנע מדיונים מסוג זה עם כל מאמן. והייתה גם הקטסטרופה של מרסלו ביילסה הארגנטיני כמאמן אורוגוואי – אמנם שכן, אבל המנטליות בכל זאת שונה.
באופן כללי, יש הבדל מהותי מאוד בין מאמן קבוצה למאמן נבחרת. אלה מקצועות שונים שדורשים כישורים שונים. יש לא מעט מאמנים שמצטיינים בשניהם. מרצ'לו ליפי הוא דוגמה נהדרת לכך, וכך גם ויסנטה דל בוסקה. יהיה מעניין מאוד לראות כיצד יורגן קלופ יתאקלם בנבחרת גרמניה, ועל הנייר האופי שלו מתאים מאוד גם למשימה זו. אבל לא כולם מסוגלים להצליח גם בקבוצה וגם בנבחרת. במועדון עובדים עם השחקנים על בסיס יומיומי, מטפחים אותם, והסגל קבוע לתקופות מסוימות. בנבחרות בוחרים את השחקנים ממאגר רחב, מתמקדים במיצוי הפוטנציאל של הכוכבים הבולטים אותם מקבלים לאימונים לממשך ימים ספורים במשך השנה. זה ממש לא אותו דבר: לא פסיכולוגית, לא טקטית, וגם לא מבחינת ההכנה הפיזית.
במונדיאל הזה, שני המאמנים שהגיעו לגמר הם מאמני נבחרות מובהקים ביותר, שכלל לא עבדו בקבוצות. ליונל סקאלוני מונה למאמן ארגנטינה ב-2018 כשהייתה זו משרתו הראשונה על הקווים, שהייתה אמורה לכאורה להיות זמנית. לואיס דה לה פואנטה הדריך את אלאבס ב-11 משחקים ב-2011, ובכך מסתכם ניסיונו עם קבוצות בוגרים במועדונים. הוא הקדיש את חייו לקבוצות הנוער, זכה להצלחה מסחררת עם הנבחרות הצעירות של ספרד, ומשם קודם לנבחרת הלאומית ב-2023 כדי להפוך לעילוי. האם הם בכלל מסוגלים להצליח בקבוצות? אין לדעת, כי זה מקצוע אחר.
הטכנולוגיה עוזרת מאוד לכדורגל כאשר השימוש בה מהיר ונטול מחלוקות. בכל הקשור לקרנות, זה אידיאלי. קל מאוד לקבוע תוך שנייה מי השחקן שנגע אחרון בכדור ולהעביר את המידע לשופט. כל עוד אין עיכובים ופרשנויות מורכבות, המצב מושלם, והניסוי במונדיאל הוכתר באופן ממש לא מפתיע כהצלחה. אין כל בעיה להרחיב את השימוש אפילו להוצאות חוץ.
אפרופו הוצאות חוץ, החוק לפיו יש לחדש את המשחק במהירות הוא חידוש מבורך ופנטסטי. בזבוז הזמן שהיה כרוך בהוצאות החוץ היה בלתי נסבל וגרע דקות משחק ארוכות במצטבר במקרים מסוימים, וכעת זה בלתי אפשרי. זה לא השינוי היחיד בתחום, כי פיפ"א החליטה להילחם בכל תופעות בזבוזי הזמן, וזה כולל גם "פציעות" לכאורה. השופטים קיבלו הוראה מפורשת להמשיך במשחק גם אם שחקן כלשהו נופל לקרקע, כל עוד אין מידע ברור על כך שמצבו הרפואי מחייב הגשת עזרה דחופה. ראינו מספר רב של מקרים, בהם שחקנים התגלגלו על הדשא כאילו הם גוססים, ואחרי מספר שניות קמו והמשיכו במשחק כאילו כלום לא קרה כאשר ראו שההצגה לא עובדת. אם המדיניות הזו תקבל המשכיות, המשחק יהיה קצבי ואטרקטיבי יותר.
לעומת זאת, הניסיון לסחוט עוד יותר כסף במהלך המשחקים פוגעת מאוד בענף. הפסקות השתייה האומללות, שהן למעשה הפסקות הפרסומות שמחלקות את המשחקים לרבעים, שינו את המומנטום ופגמו בחוויית הכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותה. ההפסקה הארוכה והביזארית במשחק הגמר, כאילו היה סופרבול, התרחשה בניגוד ברור לחוקה. כדורגל הוא לא ענף ספורט אמריקאי, ולא אמורים להיות בו פסקי זמן. זה היה ברור כשמש לפני המונדיאל, והוכח הלכה ולמעשה במהלכו.
כן, הוא מיותר מבחינה ספורטיבית. אומרים שזו אפילו התעללות בנבחרות שמשתתפות בו. אבל איך עוד אפשר לקבל משחק קליל שמסתיים בתוצאה 4:6? המפגש בין אנגליה לצרפת היה הרבה יותר כייפי מהגמר, ובאופן מסורתי מדובר במשחקים עם שערים רבים. לצופה הניטרלי, זה בהחלט כיף, ולכן על המסורת הספציפית הזו לא צריך לוותר.