ממושמעת דווקא בתוך חוסר המשמעת שלה: כמה עבירות בממוצע מבצעים "שומרי הראש של מסי" במשחק ביחס לנבחרות האחרות וכיצד הם מצליחים למתוח את הגבולות
לאורך מונדיאל 2026 ספגה נבחרת ארגנטינה לא מעט ביקורת על סגנון המשחק שלה. לאחר חצי הגמר מול אנגליה אף פורסמה בתקשורת הבריטית כתבה תחת הכותרת "31 התרגילים המלוכלכים של ארגנטינה", בעוד שחקנים, פרשנים ואוהדים טענו כי אלופת העולם חוצה שוב ושוב את גבול הלגיטימיות. אלא שבחינה מעמיקה של כל משחקי הנבחרת בטורניר מציגה תמונה מורכבת בהרבה.
המשחק מול אנגליה המחיש היטב את הפער בין התחושה לבין המספרים. כבר אחרי שתי דקות אליוט אנדרסון ביצע עבירה על ליאו מסי שלא נשרקה, מה שהוביל למחאה קולקטיבית של שחקני ארגנטינה. מיד לאחר מכן הגיע אנצו פרננדס, שנכנס באנדרסון מאחור ושלח לעברו מחווה מזלזלת. זו הייתה עבירה מכוונת שנועדה להעביר מסר, לבחון את גבולות השופט ואולי גם לנקום, אך מבחינת הנתונים היא הסתיימה ללא כרטיס וללא השלכות מיוחדות.
במבט כולל, ארגנטינה אמנם ביצעה הכי הרבה עבירות בטורניר, 88, אך היא גם שיחקה יותר דקות מכל נבחרת אחרת, כולל שני משחקים שנגררו להארכה. כאשר מחשבים את הנתון ל-90 דקות, היא מדורגת רק במקום ה-21 עם 11.4 עבירות בממוצע למשחק. גם תשעת הכרטיסים הצהובים שספגה, ללא אף כרטיס אדום, מציבים אותה דווקא בין הנבחרות הממושמעות יותר בטורניר.
המשחק מול אנגליה כלל 15 עבירות ושלושה כרטיסים צהובים בלבד. מלבד העבירה של פרננדס, בלטה גם דחיפה מיותרת של לאנדרו פארדס בגבו של ג'וד בלינגהאם, רגע אחרי שהקשר האנגלי כבר מסר את הכדור. ג'וליאנו סימאונה הוסיף שלוש עבירות נלהבות במיוחד, כשהסתער בהתלהבות על יריביו ללא שליטה, אך גם הן לא נראו כניסיונות לפצוע.
מעבר לכך, מרבית העבירות היו טקטיות: שני מקרים של רגל גבוהה ללא כוונה, עבירת התקפה בקרן, תיקול הגנתי שלא הצליח ושש עבירות נוספות שנועדו בעיקר לעצור מתפרצות רחוק מהשער. מדובר בסגנון המזכיר קשרים כמו רודרי או אלכסנדר פבלוביץ', שחקנים שיודעים להוציא את היריב מאיזון באמצעות עבירות קטנות ומחושבות, גם אם אצל הארגנטינאים הכל נעשה בצורה בולטת יותר.
אחד ההבדלים המרכזיים, לפי הניתוח, הוא שהארגנטינאים כלל אינם מנסים להסתיר את האגרסיביות שלהם. בעוד שחקנים אחרים ממהרים להתנצל או לשכנע את השופט בחפותם, שחקני ארגנטינה אינם חוששים להצטייר כ"רעים". כך למשל, אחרי שליאו מסי החמיץ פנדל מול מצרים, כריסטיאן רומרו גלש בעוצמה לעבר אמאם עשור וחזר מיד לעמדתו מבלי להביט לאחור. באותו משחק כל 13 העבירות של ארגנטינה היו מכוונות וניתנות למניעה, אך אף אחת מהן לא זיכתה את השחקנים בכרטיס.
למעשה, לאורך כל הטורניר היו מעט מאוד עבירות שבאמת סיכנו את שלום היריב. בין הבודדות שצוינו היו גלישה מסוכנת של לאוטרו מרטינס מול שווייץ, תיקול של ג'ובאני לו סלסו מול ירדן וכן כניסה של מסי באייסה מנדי, שלא נענשה כלל. בשני המקרים הראשונים אף עצרו השחקנים לבדוק את מצבו של היריב, מחזה נדיר יחסית בנבחרת הזו.
לפי הניתוח ב’לאקיפ’, ארגנטינה נותרה אחת הנבחרות הבודדות ששמרו על הזהות הדרום אמריקאית המסורתית שלה. בעוד נבחרות רבות אימצו סגנון אירופי ומאופק יותר, האלביסלסטה ממשיכה לשלב מאבקי כוח פיזיים ומנטליים, פרובוקציות ועימותים כחלק בלתי נפרד מהמשחק, במיוחד לאחר כיבוש שערים.
ההשוואה אף נעשתה לפרגוואי, שניסתה להוציא את צרפת משלוותה באמצעות התחזויות ועבירות קטנות. אלא שלפי הכותבים, ארגנטינה פועלת אחרת, היא משחקת כאילו חוקי המשחק עדיין שייכים לעידן שבו השופטים אפשרו הרבה יותר מגע פיזי, ומנצלת עד תום את מרחב הפעולה שהשופטים מעניקים לה.
בסיכומו של דבר, המסקנה אינה שארגנטינה היא נבחרת אלימה, אלא קבוצה ממושמעת דווקא בתוך חוסר המשמעת שלה. היא יודעת להתאים את רמת האגרסיביות לשריקות השופט, לוחצת גבוה עם הבלמים ולכן ביצעה רק שבע עבירות בשליש ההגנתי שלה לאורך הטורניר, רובן באזורים שאינם מסוכנים. יותר מקבוצה של "קצבים", כך נטען, מדובר בשומרי הראש הנאמנים של אחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה, ליאו מסי.