גל רביב כוכבת נבחרת העתודה בראיון נטול פילטרים בפודקאסט 'שיחת היום'. ההקרבה בדרך ל-WNBA, הפוליטיקה שמנעה ממנה MVP ורגעי הפחד. האזינו לראיון
היא סומנה כדבר הבא של כדורסל הנשים הישראלי, הסטפ-בק שלה מזכיר את סטף קרי, והיא לא מפחדת להצהיר: “אני רוצה להיות גדולה יותר מלירון כהן ושי דורון”. ברשת ובמגרשים היא כבר מעוררת סערה, ובראיון פתוח במסגרת פודקאסט שיחת היום של ONE כוכבת נבחרת העתודה פותחת הכל על ההקרבה, הגעגועים, ומה הדבר הראשון שעשתה כשחזרה מאליפות אירופה הביתה.
בגיל 15, כשרוב בני גילה עוד מתלבטים באיזו מגמה לבחור בתיכון, גל רביב כבר קיבלה את ההחלטה הכי קשה בחייה: לעזוב הכל, לארוז מזוודה ולעבור לבד, אלפי קילומטרים מהבית, כדי לרדוף אחרי החלום האמריקאי. היום, אחרי שהפכה לכוכבת נבחרת העתודה עם מדליית כסף היסטורית באליפות אירופה ולאחת השחקניות המבטיחות במכללות, היא כבר לא הילדה הקטנה ההיא. היא חיית עבודה, שחקנית שחיה ונושמת את הפרקט, ומסתכלת בלבן של העיניים של המטרה הגדולה מכולן: ליגת ה-WNBA.
כשמדברים עם רביב על כדורסל, מבינים מהר מאוד שמדובר במשהו אחר. היא לא רק משחקת; היא חיה את המשחק בכל נימי גופה. על הדמיון לערן זהבי בכל הנוגע למוסר עבודה בלתי מתפשר, היא אומרת: “אני חיית עבודה. כדורסל זה לא משהו שאני עושה – זה מי שאני. אני לא יכולה לעבור יום אחד בלי לגעת בכדור. גם בחופש, אם אני אראה כדור, אני ישר אתחיל לכדרר ולזרוק”.
על המעבר המורכב בגיל 15 לארצות הברית, לבדה וללא המשפחה, היא מספרת: “קיבלתי הצעה לעבור לארצות הברית. וכל הדברים שאמרת, כמו לעזוב את החברות והמשפחה , לא חשבתי עליהם בזמנו. וכן, ההורים שלי כן הזכירו לי את הכל, אבל לא באמת חשבתי על זה, לא ידעתי באמת מה אני עושה. בת 15, לא חשבתי יותר מדי על הדברים האלה, וגם לא ידעתי באמת לאן אני הולכת. אבל בדיעבד, זאת הייתה החלטה מעולה”.
רביב המשיכה ותיארה את האופי הנחוש שלה: “האמת שזה לגמרי אני. כאילו, אם אני רואה משהו מול העיניים שלי וזה משהו שאני רוצה, שום דבר לא יעצור אותי. זה כמו שעכשיו יש לי מטרה, ויש לי עוד הרבה מטרות קדימה... אני אעשה הכל בשביל להשיג אותן”.
הנחיתה בארה"ב לא הייתה רכה, אך חבלי הקליטה רק חישלו אותה: “לא היה כזה דבר שרציתי לעזוב את הכל ולחזור. כן, היה לי מאוד מאוד קשה, באתי בלי שפה. ביום ראשון אחד חזרתי מבית הספר, התקשרתי להורים שלי ואמרתי להם: 'לא הבנתי מילה, כאילו מה אני עושה? איך אני מתקדמת מפה?'. לאט לאט עם הזמן למדתי יותר ויותר, אבל לא הייתה לי נקודה שבה רציתי לחזור, כי ידעתי שאין מה לעשות זה חלק מהדרך. התבגרתי מזה מאוד, למדתי המון, וזה היה פשוט חלק מהמסלול”.
בתקופה מתוחה כל כך, הזהות הישראלית בחו"ל תמיד נוכחת ברקע: “לשמחתי לא נתקלתי בפן האישי בשום גילוי גזענות. אני כן יכולה לספר על סיפור, סתם במקרה, שנסענו עם הקבוצה לטורניר בשיקגו. הלכנו להסתובב בעיר, ופתאום מולנו צעדה הפגנה פרו-פלסטינית ענקית. פשוט קפאתי במקום, נעצרתי ולא ידעתי מה לעשות. החברות שלי לקבוצה אמרו לי: 'הכל טוב, הם לא יודעים שאת מישראל, בואי נמשיך, הכל בסדר'. וזהו, זה הדבר היחידי שנתקלתי בו והיה סוג של שוק, אבל חוץ מזה ברמה האישית לא נתקלתי בשום דבר”.
הסגנון הייחודי שלה, שכולל סטפ-בק קטלני שמזכיר את סטף קרי או אלי אוקובו, הפך לסימן ההיכר שלה במכללות. “הציפיות? אני לא מפחדת מהן”, היא מצהירה בחיוך בוטח. “כשאתה מציב לעצמך יעדים, אתה צריך לדעת לעמוד מאחוריהם. זה לא מפחיד אותי, אני זאת שמציבה לעצמי את המטרות ואומרת אותן גם בקול רם”.
המעבר למיאמי היה עבורה סגירת מעגל מושלמת. “זה מזכיר לי את השילוב הכי טוב של תל אביב ואילת”, היא מתארת בחיוך. שם, בתוך הקצב המהיר והשמש, היא מצאה את הבית שלה. ובכל זאת, ישנם רגעים ששום דבר לא מכין אותך אליהם.
כשמדברים על אירועי ה-7 באוקטובר, הטון שלה משתנה והקול הופך רציני. היא נזכרת באותה ארוחת שישי בבית של משפחה יהודית בארצות הברית, הרחק מהבית, כשבבת אחת העולם כולו התהפך. “המרחק היה הדבר הכי קשה”, היא משתפת בכאב. “הייתי בהלם. להיות רחוקה בסיטואציה כזאת זה לא נעים בכלל. לא ישנתי באותו הלילה. והאמריקאים? הם חיים את החיים שלהם בעולם שלהם, זה לא משהו שיותר מדי העסיק אותם”.
הדרך שלה לא הייתה סלולה או מובנת מאליה. היא בחרה להתחיל במכללה קטנה, מתוך אמונה בדרך שלה ולאו דווקא בריצה אחר השם הנוצץ ביותר. ההימור הזה השתלם בענק: לפני שנה, היא מצאה את עצמה תחת מבול של הצעות מכל רחבי ארה"ב, כולל מהמכללות המובילות והנחשבות ביותר. היא לא הרימה ידיים כשקשה, לא ברגעי הבדידות, והתוצאות על הפרקט מדברות בעד עצמן.
למרות שהייתה השחקנית המובילה של הקבוצה, העונה האחרונה זימנה לה לא מעט אתגרים: “הייתה עונה לא פשוטה. גם מבחינה אישית, מבחינה מנטלית ומבחינת כדורסל. לקח לי זמן להסתגל לא רק לרמה של הכדורסל, אלא גם לקבוצה, לבנות, למאמנת ולשיטה שלה. בגלל זה אני חושבת שלהישאר שם ולא לעבור, כשאני כבר מכירה את הכל ושום דבר לא חדש לי, זו הייתה הבחירה הנכונה. לבוא לשם כשאת כבר יודעת למה את מגיעה, מכירה את הבנות, מכירה את הסיסטם ויודעת מה הולך להיות באימונים זה יתרון גדול מאוד”.
הגארדית הישראלית נשארת עם רגליים על הקרקע גם כשסכומי כסף גדולים מתחילים לזרום לענף: “אצלי זה לא שינה כלום. בעיניי זה בונוס. זה לא השפיע על שום החלטה שלי בדרך. כמו שאמרתי, זה בונוס מהצד וזה מדהים שזה התווסף וזה כיף. זה משהו שלא היה לפני ארבע שנים לבנות שהיו במכללות מישראל או מכל מקום אחר, אז זה פשוט בונוס נחמד”.
באליפות אירופה האחרונה, תואר ה-MVP חמק ממנה באופן מעורר תהיה, וזאת שנה שנייה ברציפות למרות שהיא מחזיקה במספרים ובנתונים האישיים הטובים ביותר בטורניר כולו: “חשבתי שיש לי סיכוי מאוד טוב וחשבתי שאני אזכה, אבל הייתה לי הרגשה פנימית שזה לא יקרה. כי אני מכירה את הארגון ואני מכירה את כל הפוליטיקות מסביב, וגם את זה שלא הכי אוהבים אותנו בעולם כרגע. הסיבה היחידה שאני אומרת שזה כן פוליטי זה בגלל שלא רק באו לטל נתן (מאמן הנבחרת), אלא באו גם אליי. מאמנים אמרו לי שלפחות חצי מהם כן הצביעו עבורי. אז די ברור שהיה פה משהו פוליטי, אבל עוד פעם אין מה לעשות עם זה, ממשיכים קדימה”.
כשהיא נשאלת על השאיפה לעקוף את השמות הגדולים ביותר שצמחו בכדורסל הנשים הישראלי, היא עונה בביטחון מלא: “אני לא חושבת שזה שאני אומרת את זה מגיע ממקום לא צנוע, בכלל לא. אני חושבת שזה מגיע מהרצון האמיתי שלי להיות פשוט יותר טובה. זאת המטרה שלי. אני נשארת עם רגליים על הקרקע ויש לי עוד דרך כל כך ארוכה לעבור בשביל להגיע לאן שאני רוצה, אבל כן – אני רוצה להיות הכי טובה שיש”.
כששואלים אותה מה השלב הבא, היא לא מהססת לרגע. ה-WNBA הוא כבר לא חלום רחוק או פנטזיה – הוא היעד המוגדר. עם מנטליות הפלדה שלה, היכולת הטכנית הפנומנלית על הפרקט והרעב של מי שעזבה את הבית בגיל 15 כדי לכבוש את העולם, ממש לא כדאי להמר נגד גל רביב. אם יש מישהי שמסוגלת לעשות היסטוריה, זו לגמרי היא.