נגמרו התירוצים: פיפ"א לא כבשה ובישלה עבורו ומונדיאל 2022 שלו מחוויר ביחס לנוכחי. אם גם זה לא ישכנע אתכם למה הפרעוש מספר 1, כלום כבר לא ישכנע
ליאו מסי כבר זכה כמעט בכל תואר אפשרי, הניף את גביע העולם, שבר אינספור שיאים והפך מזמן לאחד הכדורגלנים הגדולים בתולדות המשחק. אבל דווקא במונדיאל 2026, כשהוא כבר בן 39, נראה שהוא שוב מצליח להפתיע אפילו את מי שחשב שכבר ראה ממנו הכל, וגם את שונאיו הגדולים.
עוד לפני פתיחת הטורניר, רבים דיברו בעיקר על אפשרות אחת, שמסי יכבוש ארבעה שערים נוספים ויהפוך למלך שערי המונדיאל בכל הזמנים. זה היה החלום הגדול. היו אפילו כאלה שהודו שלא באמת אכפת להם אם ארגנטינה תזכה בגביע, כל עוד יראו את הקפטן משלים את המשימה האישית.
בפועל, המציאות עלתה על כל דמיון. מסי לא רק כבש, אלא השתלט כמעט על כל קטגוריה אפשרית בטורניר. הוא הפך למלך הבישולים של המונדיאל בכל הזמנים, מוביל את רשימת המעורבות בשערים, מוביל בכדרורים מוצלחים, שובר שיא אחר שיא, וכעת הוא גם העפיל לגמר מונדיאל שני ברציפות והשלישי בקריירה.
קשה בכלל לעכל שמדובר בשחקן שמתקרב לגיל 40. בזמן שכוכבים אחרים כבר מזמן פרשו או היו מסיימים את דרכם ברמות הגבוהות, מסי ממשיך להיות האיש שמכתיב את הקצב על הבמה הגדולה ביותר. אם משווים את הטורניר הנוכחי לזה שבו הוביל את ארגנטינה לזכייה בקטאר 2022, מתברר שהגרסה הנוכחית אפילו טובה יותר.
ב-2022 הוא סיים עם שבעה שערים, שלושה בישולים, 21 מצבים שיצר, שבע הזדמנויות גדולות ו-15 כדרורים מוצלחים. במונדיאל הנוכחי, אחרי שבעה משחקים בלבד, הוא כבר עומד על שמונה שערים, ארבעה בישולים, 26 מצבים שיצר, שמונה הזדמנויות גדולות ו-24 כדרורים מוצלחים.
גם בחצי הגמר מול אנגליה הגיע עוד ערב שנכנס לספרי ההיסטוריה. מסי סיים עם תשעה כדרורים מוצלחים, הכי הרבה של כל שחקן במשחק בודד בטורניר (ויותר דריבלים במשחק אחד מאשר מה שהשלים כריסטיאנו רונאלדו בארבעת המונדיאלים האחרונים שלו ביחד), יצר ארבעה מצבים, מתוכם שניים גדולים, ובישל פעמיים בדרך למהפך הגדול.
הוא גם ניצח 12 מאבקים, יותר מכל שחקן אחר על כר הדשא, מול יריבה שנחשבת לאחת הפיזיות בעולם. קשה למצוא שחקנים שמגיעים לתשעה כדרורים מוצלחים לאורך שלושה או ארבעה משחקים. מסי עשה זאת בחצי גמר מונדיאל אחד. בזכות שני הבישולים הללו עלה למעורבות כבר ב-12 מתוך 19 השערים של ארגנטינה בטורניר, כשבכל אחד משבעת משחקיה הוא תרם ישירות לשער.
יש מי שמנסים להסביר את ההצלחה שלו בתיאוריות שונות, אבל המספרים מספרים סיפור אחר. פיפ"א לא כדררה במקומו תשע פעמים, השופטים לא יצרו עבורו ארבעה מצבים, ולא הם אלה שסיפקו את אחת ההופעות האישיות המרשימות שנראו אי פעם בגביע העולם.
אבל אולי הרגע הגדול ביותר של מסי בטורניר כלל לא היה מספר, אלא פעולה אחת שהמחישה יותר מכל את מי שהוא. התוצאה הייתה 1:1 מול אנגליה בדקה ה-90. מסי כבר בישל את שער השוויון, נראה מותש לחלוטין, וכל התחושה הייתה שהמשחק בדרך להארכה.
אלכסיס מק-אליסטר נעצר במשקוף והחזיק את הראש בתסכול, בעוד דג'ד ספנס כבר עמד להוציא את אנגליה למתפרצת מסוכנת. ואז, משום מקום, מסי התפוצץ בריצה. הוא לחץ את ספנס בעוצמה, אילץ אותו להרחיק את הכדור ללא כתובת, השתלט מחדש, חלף על פני שני שחקנים, ובישל ללאוטרו מרטינס את שער הניצחון.
בסיום הוא קרס על ברכיו וחגג בהתפרצות רגשית, כאילו מדובר בגמר המונדיאל הראשון שלו ולא בשלישי שאליו הוא מעפיל. זו הייתה גם הופעה היסטורית מבחינה פיזית. מסי גמע 8.3 ק"מ, המרחק הגדול ביותר שרץ במשחק מונדיאל בקריירה שלו.
מי שכבר זכה בגביע העולם, שיחק בשני גמרי מונדיאל והגיע כמעט לכל פסגה אפשרית, עדיין מצא את הכוחות לרוץ כך בדקה ה-90, רק כדי להעניק לארגנטינה עוד משחק אחד. אולי בגלל זה, אחרי השער של לאוטרו, קרה אחד המראות המרגשים של הטורניר. כל שחקני ארגנטינה, כולל המחליפים, עזבו את הכובש ורצו ישירות אל מסי. הם עטפו אותו בחיבוק ענק, כאילו רצו לומר שהשער אולי נרשם על שם לאוטרו, אבל בלעדיו הוא פשוט לא היה קורה.
התחושה סביב הנבחרת היא שמסי כבר לא סוחב אותה לבדו, אלא שכל השחקנים מקריבים מעצמם כדי להעניק לאליל שלהם עוד משחק אחד, עוד 90 דקות, עוד הזדמנות להמשיך לכתוב היסטוריה. גם הדרך של ארגנטינה לגמר ממחישה זאת. היא לא הובילה אחרי 90 דקות באף אחד ממשחקי הנוקאאוט, ניצחה את כף ורדה בדקה ה-111, את מצרים בתוספת הזמן, את שווייץ בדקה ה-112 ואת אנגליה בדקה ה-92, ובכל פעם, כשהכל נראה אבוד, מסי היה שם כדי למצוא את הפתרון.
מאחורי כל זה עומד גם ליונל סקאלוני. מאז שמונה למאמן לאחר הכישלון במונדיאל 2018, הוא בנה מחדש את הנבחרת סביב מסי, לא כדי להפוך אותה לתלויה בו, אלא כדי לאפשר לו סוף סוף לשחק בחופשיות. התוצאה מרשימה: 103 משחקים, 80 ניצחונות, 14 תוצאות תיקו ורק תשעה הפסדים, לצד זכייה בקופה אמריקה, בפינאליסימה, במונדיאל 2022 וכעת לפחות מקום שני במונדיאל 2026.
גם אם הגמר עוד לפניו, נדמה שהוויכוח על מצטיין הטורניר כבר הוכרע. מסי כבר זכה פעמיים בפרס שחקן הטורניר של פיפ"א, וכעת הוא בדרך הבטוחה לזכייה שלישית, הישג חסר תקדים. אולי זו גם הסיבה שכל ניסיון להסביר את מה שהוא עושה באמצעות גיל, סטטיסטיקה או השוואות פשוט לא מספיק. בזמן שזינדין זידאן כבר לא שיחק בגיל הזה (היה בן 38 אם היה משחק ב-2010), בזמן שרונאלדיניו כבר מזמן פרש מהמונדיאלים (היה בן 38 אם היה משחק ב-2018), מסי עדיין עולה למגרש מול ג'וד בלינגהאם, הארי קיין, דקלן רייס ושאר כוכבי אירופה, ויורד ממנו כשחקן הטוב ביותר על הדשא.
אז אם אתם עדיין לא חושבים שליאו מסי הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, מה כבר יכול לשכנע אתכם, אולי זכייה שנייה בגביע העולם? אולי אם יוביל את ארגנטינה להיות הנבחרת הראשונה מזה 64 שנים ששומרת על התואר? ואם גם יכבוש בגמר? ואם יבקיע פעמיים? אולי רק שלושער יספיק כדי לשנות את דעתכם?
העלייה של ארגנטינה לגמר סיפקה הוכחה נוספת לכך שכמעט בלתי אפשרי לעצור את הפרעוש. אפשר לנסות, ובמקרים נדירים הוא גם יעבור משחק בלי למצוא את הרשת. לעיתים רחוקות עוד יותר זה יקרה משום שהיריבה באמת הצליחה לנטרל אותו.
אבל ברוב המוחלט של הזמן, מסי תמיד ימצא את הדרך להשפיע. לא משנה איך תתכוננו אליו או באיזו שיטה תשחקו, הוא ימצא את הרגע והדרך להכריע את המשחק. נכון, אנגליה הקלה עליו כשאפשרה לו שטחים מחוץ לרחבה, ואפשר לבקר את הגישה שלה אחרי שעלתה ליתרון, אבל בסופו של דבר קשה באמת להאשים נבחרת שנכנעה פשוט לעוד ערב גדול של מספר 10.
ובסופו של דבר, ייתכן שזו התשובה הטובה ביותר לשאלה שנשאלת שוב ושוב לאורך הטורניר: איך זה בכלל אפשרי? כנראה שיש דברים שפשוט אי אפשר להסביר. אפשר רק לעצור, להסתכל, וליהנות.