אימון בוגרים לא מדבר אליו, והטלטלה שחוותה המשפחה השאירה את שרון מרציאנו (53), אותו זוכרים מתקופת מכבי תל אביב ובעיקר מעירוני ראשון לציון, עמה שיחק במוקדמות גביע אירופה למחזיקות גביע, שאיננו עוד מאז 1999, במחלקת הנוער של מכבי שוהם, שם מלווה את קבוצת ילדים א' (2012) מאז שהיו שחקני שנתון ילדים ג'.
הוא מתגורר בבית עריף, זו שנה שמינית כבר ("אני לא בנאדם שנשאר במקום"), מנהל סניף דואר בשוהם זו שנה 16 ברציפות(!) ולא מוכן לשמוע על כך שהילדים שלו, בני 22 ו-27, יעזבו את הבית ("אין לפרוס כנפיים אצלי. הם יישארו אצלי בבית עד כמה שאפשר"). בשיחה עם ONE מתייחס מרציאנו למספר חוויות, כולל אחת מטלטלת במיוחד.
מרציאנו כמעט ועזב את הכדורגל, אחרי שבשבעה באוקטובר 2023, נודע לו ולמשפחתו כי אחייניתו, נועה מרציאנו ז"ל, תצפיתנית בגדוד 414 של חיל הגנת הגבולות, נחטפה לרצועת עזה ממוצב נחל עוז ונרצחה בשבי בבית החולים שיפא ברצועת עזה. תאריך נפילתה הרשמי נקבע ב-09/11/2023. הרגע הזה שינה את שרון מקצה לקצה.
בוא נדבר תחילה על הרגע שטלטל את חייך. חטיפתה של נועה מרציאנו ז"ל, ביום הארור, עד היוודע כי הטרוריסטים המרצחים גדעו את חייה בגיל 19 בלבד. זה רגע ששינה אותך.
"הרגע הזה משנה את כל החיים של המשפחה, לא רק שלי. יש לי עוד שלושה אחים, יש לי אימא וזה משנה ממש את כל אורך החיים שלנו. אנחנו פחות שמחים, פחות נפגשים, המשפחה עוברת טלטלה שאין דרך חזרה ממנה. כשנפגשים, מישהו חסר, אז זה לא אותה שמחה. לא משנה למה נפגשנו, אם זה חג או אירוע, זה לא אותו הדבר.
רגע לפני הצעדה, זוכרים את נועה מרציאנו ז"ל (באדיבות מכבי שוהם)"זה משנה את החיים. כל הזמן שמדברים על נועה זה קשה. היא הייתה ילדה מאוד מיוחדת. ילדה שמאוד אהבה את הארץ. היא הייתה זמרת. רק אחרי שהיא הלכה לעולמה, אז הבנו כמה מיוחדת הייתה היא. ידענו כמה ילדה טובה היא. בעצם המחברת שלה, הבנו כמה היא יודעת להעריך כל דבר שקורה בחיים".
שנה שלישית שלך עם הילדים ממכבי שוהם, שכיום הם נחשבים לקבוצת ילדים א'. אפשר להגיד שהם עוגן בחייך, בטח אחרי הטלטלה?
"אימנתי באותה תקופה את נערים א' של שוהם ואז המקרה קרה ופשוט לא היה בא לי על כדורגל. הייתי עסוק בדברים אחרים. החסרתי אימונים. לא הייתי אני. זה לא המאמן שהם הכירו ואז המליצו שאקח את ילדים ג', שיש להם אימון אחד פחות בשבוע וזה מה שנתן לי עוד אוויר. בהתחלה, חשבתי לעזוב את הכדורגל לצמיתות.
"בשיחה שלי עם היו"ר, אבי בר נתן, הוא אמר לי 'תנסה, מה יש לנו להפסיד'. התחלתי לאמן אותם וכל כך התחברתי אליהם והם אליי, שפשוט הרגשתי שמישהו זורק עליי גלגל הצלה. כאילו שעד לאותו רגע הייתי מתחת למים ויצאתי לנשום. זה ממש היה ככה. מגיל 6-5 אני בכדורגל ובגיל 52 אמרתי 'לא בא לי יותר, לא בא לי לראות יותר כדורגל בכלל'.
מכבי שוהם ילדים א' (באדיבות המועדון)"גם לא בטלוויזיה. זה לא עניין אותי בכלל. אם אני מדבר בפרופורציות, אז יש אנשים שיותר קשה להם. אם אני מסתכל על אחי, אבי, אז אני אפילו לא אחוז בעולם שלו. אבל הילדים האלה, הם נתנו לי להרגיש מחדש דם שזורם או אהבה למשחק הכדורגל או רצון לשפר או אכפתיות של ילדים שרוצים להיות כדורגלנים.
"בשנה הזו עשינו איחוד בני שתי קבוצות והפכנו להיות קבוצה חזקה מאוד. אני מרגיש שגם מנטלית אנחנו מאוד חזקים. אנחנו כל הזמן מזכירים את נועה ז"ל בתוך מעגל האימון, של ההתנדבות. זו קבוצה שמתנדבת המון, אחת לשבוע, בזכות ההורים המקסימים והבית ספר בו לומדים הילדים הללו.
"אני רוצה, בהזדמנות זו, להודות למועדון שנותן לנו את הכלים והחיזוקים. אם זה אבי בר נתן, דוד סמילה. אני רוצה להגיד תודה גדולה גל לאמא, שאין שנייה לה, סאם שחר, אמא של אחד הילדים, אישה מדהימה. הילדים האלה עושים דברים שאני לא חושב שבאגודות פאר עושים. הילדים האלה פשוט מדהימים ואני גאה להיות המאמן שלהם".
אתה בן 53 היום. הילדים השתנו, הטכנולוגיה נכנסה לחיינו. אתה נע עם הזרם? איך אתה עובד על הילדים של היום? מה האקסטרה שאתה מביא להם?
"בינתיים, אין משהו מיוחד שנכנס למגרש, אבל כל מיני עזרים אחרים שאנחנו משתמשים בהם. אם זה באמצע שבוע, שאני שולח להם בווטסאפ הקבוצתי אימון כוח שהם מבצעים. הם שולחים אליי בכדי שאם יש מה לתקן, אז אני מתקן אותם. במשך השבוע, שלוש פעמים אנחנו נפגשים, מתנדבים, בין היתר עם קבוצת הילדים המיוחדים בשוהם".
מכבי שוהם (באדיבות המועדון)מאז 2018 עזבת את הבוגרים. כמאמן. מתגעגע? זה בוער בך או שאתה נמצא במקום שטוב לך בו ואתה שלם כאדם בו?
"לא. לא. ממש לא. לא מתגעגע. אני במקום טוב ושלם עם אימון הילדים. יישמע שחצני, אבל אני חושב שאני יסודי, אולי מדי אפילו. קצת קשה לי עם זה שקבוצה עושה תהליך ובתהליך הזה יש הפסד, אולי שניים, ושופטים מאמן על שני ההפסדים האלה ואף אחד לא מבין שהפסד זה חלק מהיותנו ספורטאים.
"זה חלק בלתי נפרד מקבוצה. גם להיכשל. לבנות את עצמה ולראות איך משפרים ומתקנים. אי אפשר לנצח כל הזמן. הקברניטים רוצים הצלחה כל הזמן. אני לא חושב שככה צריך להיות כדורגל ולא על זה אמורה להסתמך קבוצת כדורגל. כמרצה, מתנדב, בתיכון, אני מעביר הרצאה על כישלון ואיך קמים ממנו. זו לא בושה".
מה סיפור הכדורגל האישי שלך שמלווה אותך עד היום ולא יישכח ממך לעולם.
"סיפור מראשון לציון, בלי ספק. הגענו לאירופה. למשחק המוקדמות בגביע אירופה למחזיקת גביע (מפעל אירופי שחדל מלהתקיים ב-1999). הפסדנו במולדובה 1:0. הובלנו פה בארץ 1:3 עד לדקה ה-95, כשאני מעיף את הכדור לכיוון הקרן שלהם. זה תמונה שאני לא אשכח לעולם. המגן השמאלי מוציא כדור לבלם, הבלם מקבל את הכדור, קופץ ומעיף את הכדור לגובה.
"שגיא שטראוס, שאני חושב שהוא אחד השוערים הטובים שאני מכיר, צועק לי 'עזוב. שלי. שלנו. שלהם' ואז קורה בדיוק מה שלא רצינו. הם נותנים גול, 2:3 והם (קונסטרוקטורל קישינב) עולים. רגע לא פשוט. גם כלכלית. זה בדיוק כשהחלפתי בית ואם אני מקבל את המענק, אני על הסוס. אבל בסדר. המשכנו לחיות, הכל בסדר".
זוכרים את נועה מרציאנו ז"ל (באדיבות מכבי שהם)מילה לסיום?
"זה קצת נדוש, אבל אני רוצה שהעם שלנו, יהיה ראוי לאנשים האלה שאיבדנו. איבדנו אנשים מאוד מאוד יקרים. אני מדבר על נועה ז"ל, ואני מדבר על כל מי שאיבדנו, כל אחד וחלקתו הוא. אנחנו חייבים להיות עם שראוי לילדים האלה. לאלו שנרצחו בנובה, לחיילים שנהרגו למען המדינה. אני מדבר איתך עכשיו ויש לי אח בקו הצהוב. הוא כבר שנתיים וחצי און אנד אוף שם".