אחרי שנתיים וחצי, ואחרי תקופה שבה גם הטניס הישראלי נדחק הצידה על רקע מציאות לא פשוטה, נבחרת הדייויס של ישראל חזרה היום (שישי) לארח בבית. לא עוד משחק חוץ, לא עוד שקט מנוכר, אלא אולם מלא, דגלים, ילדים, רעש, והרגשה ברורה של חג. היום הראשון במפגש נפתח בצבעים עזים והסתיים אמנם ב-2:0 לליטא, אבל הסיפור האמיתי היה ביציעים.
כבר משעות הבוקר היה ברור שזה לא עוד סתם יום ספורט. יותר מ-2000 אוהדים גדשו את האולם בנתניה, משפחות שלמות, ילדים עם כדורים קטנים וג׳מבו, כובעי פדרר על הראש, נעלי ג’וקוביץ’, וכמובן דגלי ישראל בכל פינה (שחולקו בכניסה ליציעים), וקהל אחד אחד, גדול וצבעוני, שצמא לטניס תחרותי בארץ, גם אם ההצלחות, כידוע, לא תמיד מגיעות.
גביע הדייויס חזר ארצה (עמרי שטיין)זה היה יום שבו הקהל בא בעיקר להיות חלק מהאירוע. להיות שם. להרגיש שוב גביע דייויס בבית. שחקנים כחול לבן, שמשחקים בשבילו, ומתאבדים על כל כדור רק כדי להרים אותו על הרגליים. לצעוק, לעודד, להאמין, גם כשעל המגרש הדברים לא הסתדרו. האווירה הייתה רועשת, שמחה. הכי ישראלית בקיצור.
הארנה בנתניה (עמרי שטיין)
איציק עובדיה ובתו באו לתמוך בנבחרת הדייויס (עמרי שטיין)עמית ולס פתח את היום מצוין, שיחק באומץ וגרר את המערכה הראשונה לשובר שוויון. הקהל עמד על הרגליים, כל נקודה לוותה בצעקה, וכל החטאה התקבלה באכזבה גדולה. זה היה הרגע שבו נדמה היה שהחג הזה, לפחות היום הראשון של מפגש הדייויס, עוד יכול לקבל גם תוכן ספורטיבי.
גם אופק שימנוב שהתקשה להתמודד עם הלחץ (“הרגשתי קצת מבוהל, לא התכוננתי לזה כמו שצריך”), אחרי 6:0 קשה ביותר בסט הראשון, התעורר, הרים את הארנה באוויר, הצליח לשבור והחזיר תקווה. לרגע אחד זה הרגיש כאילו הכול מתהפך. אבל שם, בדיוק שם, האיכויות של הליטאים נכנסו לתמונה. הקצב ירד, הדיוק נעלם, והמערכה השנייה, כמו היום כולו, ברחה.
אופק שימנוב (עמרי שטיין)ובכל זאת, לא ראו כאן אפילו מערכה אחת של ניצחון, אבל שוב ראו משהו אחר. ראו קהל שמבין טניס, שמרגיש טניס, שמוכן להגיע ביום שישי בצהריים, לעודד, לדחוף, ולהיות שם בשביל שחקנים שלא ויתרו לרגע. הישראלים באמת נתנו הכול, והדחיפה מהיציע הייתה הכי אופטימית ומחזקת שאפשר.
אופק שימנוב ויוני ארליך (עמרי שטיין)הכול עדיין פתוח. מחר מחכה משחק הזוגות, ואולי גם התקווה לסיבוב מחדש של הסיפור. אבל גם אם התוצאה תישאר לרעת ישראל, היום הזה הוכיח דבר אחד ברור: יש כאן קהל. יש כאן אהבה גדולה לענף. הקהל הישראלי צמא לטניס, וגם להצלחה קטנה, כי שנים אנחנו כבר מחכים לדודי הסלע הבא.
עמית ולס (עמרי שטיין)בכל אופן, ביום שבו הדייויס חזר לארץ, נתניה קיבלה יום חג. לא מושלם, לא שמח עד הסוף — אבל כזה שהזכיר לכולם שהטניס כאן חי, נושם, ורק מחכה לסיבה טובה גם לחגוג הישגים.