בגיל 21, עמנואל שארפ כבר היה שם. על הבמה הכי גדולה של כדורסל המכללות, מול מיליוני צופים, שניות מאליפות NCAA, עם הכדור ביד מול מאות מיליונים שצפו בו ועם כל הציפיות על הכתפיים. ואז – זה נגמר. לא כמו שחלם. לא כמו שיוסטון חלמה. רגע אחד של היסוס, לחץ הגנתי מושלם, כדור שלא עזב את היד ושברון לב אחד גדול. עבור רבים, זה היה יכול להיות סוף פרק. עבור שארפ, זה הפך לנקודת מוצא.
העונה החמישית והאחרונה שלו במדי יוסטון קוגרס נפתחה כשעל הגב שלו מונחת לא רק ההובלה של אחת הקבוצות החזקות בארצות הברית, אלא גם סיפור חיים שלם: בן לאגדה, קריירה שנבנתה לאט, פציעה קשה, עליות וירידות ובעיקר החלטה אחת גדולה: לחזור. לא לברוח. לא לקצר דרך.
מלבד הכישרון וההצלחה, ניצבת גם תשתית רחבה: האגודות המקומיות, הנבחרות הצעירות, המאמנים והמתקנים. זאת בעזרת הטוטו, שגאה להיות חלק מההצלחה של הספורט הישראלי. ONE בשיתוף הטוטו מביאים לכם את הסיפורים של השחקנים הישראלים והישראליות שמככבים במכללות.
הבן של דרק בדרך ל-NBA?בן של אגדה, קריירה שנסללה בעקשנות
השם שארפ תמיד יישמע מוכר באוזניים ישראליות. דריק שארפ, אביו של עמנואל, הוא לא עוד שחקן עבר, הוא אייקון. קפטן, ווינר, חלק בלתי נפרד מהזהות של מכבי תל אביב הגדולה. עמנואל גדל לתוך הכדורסל, אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב , לא ככוכב שנישא על גלי שם המשפחה. הדרך שלו הייתה אחרת. שקטה יותר. קשה יותר. הוא גדל בהרצליה, עד גיל 13, אז המשפחה חזרה לארצות הברית, שם עמנואל שיחק בנבחרות התיכון תחת ההדרכה של דריק, שהפך להיות המאמן. בגיל 16 הוא גויס על ידי איגוד הכדורסל ושיחק בנבחרת הקדטים של ישראל באליפות אירופה והיה למלך הסלים של האליפות.
עוד לפני שהגיע ליוסטון, הקריירה שלו כמעט נעצרה. פציעה קשה בסוף התיכון, שם שבר את עצם השוק ויצא אל עבר שיקום ארוך, מה שסימן אותו בעיני לא מעט סקאוטים כסימן שאלה גדול. יוסטון, תחת המאמן הוותיק קלווין סמפסון, ראתה מעבר. את העונה הראשונה שלו אצל ה'קוגרס' הוא העביר ברד שירט, שחקן שיושב בחוץ, לא משחק, אבל כן מתאמן עם הקבוצה ויוצא איתה למשחקים, ככה שבזמן הזה הוא למד, התחזק, והתחיל לבנות את עצמו מחדש.
חמש עונות, תהליך אחד ברור
מי שמסתכל היום על שארפ רואה שחקן מאוד שלם, שומר נפלא בהגנה, מנהיג, קלעי יציב ואיש של רגעים גדולים ואז ניתן לשכוח לפעמים כמה הדרגתית הייתה ההתפתחות שלו. בעונות הראשונות הוא היה בעיקר שחקן משלים. מספר דקות מועט , הגנה טובה על גארדים, קליעות פה ושם. בעונה השלישית כבר ראו ניצוצות , הביטחון גדל יותר, טכניקת הזריקה הפכה למהירה, והבנת המשחק השתפרה פלאים. בעונה הרביעית (העונה האחרונה) הוא עשה קפיצה ברורה והפך לחלק מרכזי ברוטציה של אחת הקבוצות הקשוחות במכללות.
עמנואל שארפ בפעולה (רויטרס)ואז הגיעה העונה הנוכחית, בה הפך שארפ למנהיג הבלתי מעורער של קווין סימפסון על הפרקט, כשהוא משחק כמעט 29 דקות לערב, קולע כ-17 נקודות בממוצע למשחק באחוזים מצוינים מעבר לקשת (45%), והפך לאחד האיומים ההתקפיים ביותר בביג 12, קונפרנס שנחשב בעיני רבים לאיכותי וקשה מאוד בכל ארצות הברית. ואם נשים רגע את המספרים בצד, שארפ הוא בעיקר שחקן של נוכחות, כזה שלא מפחד לקחת את הזריקה האחרונה, אחד שלא נעלם במשחקים גדולים, שלא מפחד מאחריות, שידע לזרוק, לחדור ולקלוע כשהקבוצה שלו צריכה אותו. וכל זה אגב, רק בגיל 21.
הגמר ההוא – והכאב שנשאר
חודש אפריל האחרון, גמר ה-NCAA. יוסטון הייתה שם, מרחק נגיעה מאליפות היסטורית. שארפ, שכבר הוכיח שהוא איש של רגעים גדולים, מצא את עצמו במרכז הדרמה. ההתקפה האחרונה, ההגנה שסגרה, הכדור לר יצא לו מהיד – הפסד. הרגע הזה רדף אותו. גם מחוץ למגרש. ברשתות החברתיות, בביקורת, בהודעות מכוערות ששחקן צעיר לא אמור לקבל.
שארפ נאלץ להתנתק, אפילו לסגור לתקופה את החשבונות ברשתות החברתיות, הוא ההסתגר, נעזר במשפחה ובמעגל הקרוב. ולקח את הזמן בעיקר לעכל את מה שקרה באותו המשחק. דווקא שם, כך מספרים ביוסטון, נולד המנהיג החדש. לא השחקן השקט מהשנים הראשונות, אלא זה שמדבר בחדר ההלבשה, שמציב סטנדרטים, שמבין שהדרך שלו עוד לא הסתיימה.
עמנואל שארפ בטירוף (רויטרס)הבחירה לחזור – ולהאמין
בקיץ האחרון עמנואל שארפ עמד בפני צומת קריטי. דראפט ה-NBA קרץ. האפשרות לעבור למכללה אחרת, אולי עם תפקיד גדול יותר וזרקור שונה, הייתה קיימת. גם שוק ה-NIL הציע לא מעט פיתויים. אבל שארפ בחר אחרת. הוא בחר לחזור ליוסטון. לעונה חמישית ואחרונה. לא מתוך פחד, אלא מתוך אמונה שהוא יכול להוביל את הקוגרס צעד אחד קדימה. אמונה שהסיפור הזה צריך להיסגר במקום שבו התחיל באמת.
העיתוי לא מקרי. יוסטון פתחה את העונה כאחת הקבוצות הכי מוכשרות, עמוקות, פיזיות ובעיקר קשוחות בכל ארצות הברית. קבוצה מאומנת עם שילוב של ניסיון וכישרון צעיר עם גיוס מאוד טוב בקיץ האחרון, בתוך כל אלו העוגן הוא עמנואל שארפ. הוא לא השחקן הכי אתלטי על המגרש, אבל הוא מהחכמים שבו. הקליעה מחוץ לקשת היא הנשק המרכזי, אבל ראיית המשחק, ההגנה הקשוחה שמזכירה את אבא דרק, קבלת ההחלטות והיכולת לחדור כשההגנה סוגרת, הם מה שהופכים אותו לשלם יותר. ביוסטון יודעים: אם רוצים ללכת עד הסוף, שארפ חייב להיות בשיאו.
NBA או אירופה? והעיניים מישראל
אז מה הלאה? ב-NBA מסתכלים עליו כעל שחקן גבולי. קלעי, חכם, קשוח, אבל לא פריק אתלטי. לא חומר NBA קלאסי ולכן ייתכן שיידרש מסלול עוקף: ליגת הפיתוח, חוזה דו-כיווני, או פריצה מאוחרת. באירופה, לעומת זאת, הערך שלו ברור יותר. גארד עם קליעה יציבה, ניסיון במעמדים גדולים ואופי חזק, מצרך מבוקש.
יגיע לארץ? שארפ (רויטרס)ובישראל? השם שלו כבר על השולחן. מכבי תל אביב, הפועל ירושלים והפועל תל אביב עוקבות. והשם שלו בפנקס של הצהובים כבר מלפני מספר שנים, ככה שאל תתפלאו אם בקיץ תראו אותו חותם אצל אחת הישראליות תמורת חוזה ארוך טווח עם משכורת יפה. שארפ עצמו לא ממהר להחליט. קודם יש משימה אחת ברורה: לסיים את הפרק הזה כמו שצריך.
עמנואל שארפ לא מחפש תיקון דרמטי. הוא לא מדבר על נקמה, ולא רודף אחרי כותרות. הוא פשוט רוצה הזדמנות נוספת. עוד חלק במסע אולי הפעם זה ייגמר אחרת. ואולי, כמו שלימד אותו אביו, הערך האמיתי נמצא בכלל בדרך.
מרוויחים גם מכדורסל המכללות! שלח טופס »