13 רצים ורצות ישראלים ייקחו חלק באליפות אירופה בריצות כביש, שתיפתח בסוף השבוע הקרוב, ויתחרו בריצות מרתון, חצי מרתון ו-10 ק"מ. הפוקוס יהיה על נבחרות המרתון החזקות שירצו להביא הישגים נוספים, אחרי שזכו במדליית הכסף בחצי מרתון ובמדליית הזהב הקבוצתית במרתון, אבל בנבחרת הישראלית תהיה עוד ספורטאית מעניינת לא פחות שתגיע לרגע השיא בקריירה שלה - כרואן חלבי קבלאן שתשתתף בריצה ל-10 ק"מ.
במשלחת הישראלית לאליפות אירופה בריצות כביש יש את מארו טפרי שהוא סגן אלוף העולם במרתון, וגשאו איילה שלא מזמן קבע שיא ישראלי היסטורי וסיים את ריצת חצי המרתון בפחות משעה, שיחברו לאיימרו עלמיה, יטאיאו אבוהאיי, גודאדאו בלצ'או ובוקיאו מלדה, וביחד, במרתון שיתחיל בבריסל ויסתיים בעיר הסמוכה לובן, הם ינסו להשיג את הניקוד הטוב ביותר על מנת להציב את הנבחרת על הפודיום פעם נוספת. בנשים, יתחרו במרתון גם לונה סלפטר, מאור טיורי והלן וולפסון.
בנוסף, יהיו כמה אתלטים שיתחרו גם בריצת 10 ק"מ. מהגברים, ירוצו אלוף ישראל הטרי ב-10,000 מטר, דרג'ה צ'קולה, ביחד עם זמנו מוצ'ה ונצו דוד טאייצ'ו. בתחרות הזו לנשים, תרוץ כרואן חלבי קבלאן, שתכבוש פסגה חדשה בקריירה שלה, משום שלראשונה היא תופיע באליפות אירופה במרוצי כביש.
כרואן חלבי קבלאן (רועי כפיר, איגוד האתלטיקה)"עד עכשיו התחריתי באליפות אירופה רק במרוצי שדה, לא בכביש, וזו תהיה הפעם הראשונה שאעשה זאת במעמד כל כך גדול ויוקרתי", אמרה כרואן חלבי קבלאן בראיון מיוחד ל-ONE. "אני מאוד מתרגשת לקראת התחרות, גם מבחינת הרמה הגבוהה שאתחרה בה. אהיה האישה היחידה מישראל שתרוץ ב-10 ק"מ מתוך כ-90 רצות, כך שאני מניחה שתהיה רמה גבוהה ותחרות רצינית שתוציא ממני את המיטב".
מהי המטרה שלך בתחרות הקרובה?
"במרוצי שדה התוואי משתנה, בכביש אפשר להשוות את התוצאות האחרות שלי למה שיהיה, ואני מגיעה בכושר טוב מאוד. אני מכוונת לשבירת השיא האישי כי אני יכולה הרבה יותר ממה שהיה לי בתחרות האחרונה. לא הייתי במיטבי שם, אבל למדתי מזה ואני מקווה שהפעם אשבור את השיא האישי ואייצג את המדינה בכבוד".
הדרוזית עושה היסטוריה
כרואן חלבי קבלאן, בת ה-30, היא הרצה הדרוזית הראשונה ששמה נכתב בספרי ההיסטוריה של האתלטיקה הישראלית, גם בשבירת שיאים וגם בעצם זה שזכתה בתואר אלופת ישראל. לפני כשבועיים, באליפות ישראל בריצת 10,000 מטר היא סיימה במקום הראשון והשיגה את הקריטריון לאליפות אירופה באצטדיון הדר יוסף בתל אביב, לאחר שעצרה את השעון על 33:35.36 דקות בתחרות הלאומית ובכך שברה גם את שיאה האישי. היא במקור מדליית אל כרמל וכרגע מתגוררת בבית ג'אן, לאחר שהתחתנה בשנה האחרונה עם בעלה בשאר קבלאן.
"בשאר הוא בעל מדהים", סיפרה כרואן. "הוא תומך בי במאה אחוז, אפילו בא לצלם את התחרויות שלי. בכלל, הוא עוזר לי בהרבה דברים אחרים, בדיוק כמו שההורים שלי עזרו לי לפני תחרויות, כמו לדוגמה לקחת אותי בנסיעות, לסדר את הלו"ז והאוכל, לדאוג שהכל יהיה במקום כדי שאתעסק רק בתחרויות שיש לי. אני יודעת שאם הוא בא איתי לתחרות, אני צריכה רק להתרכז במטרה שלי והוא מטפל בכל השאר. יש לי בעל מעודד, תומך, וכן, גם מצלם אותי בתחרויות".
הוא יגיע לתחרות הקרובה בבלגיה?
"כן, הפעם הוא יגיע כצופה מהיציע. התחתנו בחודש מאי האחרון, זה היה רגע מיוחד ועוד בתקופת תחרויות. הכנתי את עצמי לחתונה וסגרתי מלא דברים מראש, כדי שאוכל להתמקד רק בזה, והיה מדהים. הספורט חשוב לו בדיוק כמו שזה חשוב לי, בשאר איתי עד הסוף. בכלל, כל המשפחה שלי מגיעה לתחרויות ותומכת בי, אם זה אבא שלי ואפילו אחייניות שלי".
כרואן חלבי קבלאן עם המדליה (רועי כפיר, איגוד האתלטיקה)גם הן חולמות להפוך לאתלטיות?
"אני מנסה לעודד אותן להיכנס לזה. לפעמים אחייניות שלי מבקשות ממני לבוא לרוץ איתן. בתחרויות שלי, כשהן באות לעודד, אני תמיד רואה עד כמה הן נהנות מזה ומלאות מוטיבציה. בעדה הדרוזית יש תהליכים כאלה כי אני רואה יותר נשים שמתאמנות ורצות, אפילו שמעתי מכמה נשים 'אני רוצה להיות כמוך' שזה נחמד. לא פעם כשרצתי בכפר שלי, ראיתי נשים שעברתי לידן, ובדרך חזרה ראיתי אותן שוב כשהן רצות מולי וממש חייכתי כשהן אמרו לי שזה בזכותי".
כמה זה חריג בעדה הדרוזית להתאמן ככה?
"זה כבר לא ממש חריג. ראיתי שהקימו קבוצות ריצה, ראיתי נשים שרצות. נכון, זה משהו שלא היה בעבר, אבל לא היה משהו שמנע את זה, פשוט זה לא היה שכיח במיוחד. כשיצאתי לרוץ לבד הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות כי זה עושה לי טוב, אבל הרבה אחרות אולי היו מתביישות מזה ולא היה להן נוח להזיע או לחשוב שהן לא נראות טוב. הבריאות שלי חשובה, בתור חובבנית רצתי בשביל הבריאות. ריצה משפרת את איכות החיים, מביאה אושר. עכשיו אני רוצה לרוץ כדי להשיג הישגים".
לאן את חולמת להגיע בעתיד?
"אני רוצה להגיע לרמה האירופאית ומשם לנסות להתקדם לרמה העולמית. זה תהליך ארוך".
את בת 30 וראינו כבר אתלטים שרצים עד גיל 40, אבל כמה הגיל מטריד אותך או מגביל אותך?
"הגיל לא מגביל אותי. באמת רואים הרבה יותר אתלטים שמושכים עד גיל מאוחר, ואפילו מצליחים בגילאים יחסית מבוגרים להגיע להישגים, אז אני גם רוצה לנסות. זו אחת מהתוכניות שלי לעתיד".
כרואן חלבי קבלאן ובעלה בשאר (פרטי)לא הצלחת להשיג את הקריטריון לאולימפיאדת פאריס 2024, כמה זה בוער בך להגיע ללוס אנג'לס ב-2028?
"אני חושבת שבפאריס אולי הייתי יכולה להשתתף ב-10 ק"מ, אבל זה לא יצא בסוף כי לא התאמנתי לזה ולא ראיתי שזה ריאלי, כך שוויתרתי מראש. הפעם אני מתכננת לעבוד עם תוכנית מסודרת כדי להשיג את זה, ונראה איך אשלב את זה עם חיי המשפחה. אני רוצה לנסות להגיע למשחקים האולימפיים, הדרך להגיע לזה תהיה מאתגרת אבל אני מאמינה שזה אפשרי".
לאחרונה התחלת לעבוד עם המאמן דן סלפטר. איך את רואה את העבודה המשותפת איתו?
"נכון, מתחילת העונה, כלומר מחודש ספטמבר, אנחנו עובדים ביחד. הוא מביא איתו גישה אחרת ממה שהייתה לי קודם באימונים. אני מאוד מרוצה וחושבת שהתוכנית שהוא נתן לי מתאימה לי וגם לשגרת החיים שלי, ככה שזה עובד מעולה".
לא מזמן התחלת לצאת לראשונה גם לאימונים במחנה גובה.
"כן, השנה הייתי פעמיים במחנה אימונים בגובה, זה השפיע עליי לטובה. כשרצתי בתחרות בוולנסיה, הבנתי שם שמשהו 'נפתח' אצלי ומחנה הגובה הזה השפיע עליי לטובה. כשיצאתי למחנה גובה שוב, לפני אליפות ישראל, זה גם עזר לי. זה משהו חדש עבורי, לא יצא לי לעשות את זה קודם ואני מרגישה שהגיע הזמן לעלות ברמה ולעשות את הדברים האלה שלא נתתי להם מקום קודם לכן".
חלבי קבלאן עובדת הרבה עם הראש, וזה לא סתם. היא מהנדסת ביו-רפואית ומועסקת בחברת 'אוסיו' בפארק ההייטק בקיסריה. "אני עובדת משרה חלקית, כך שזו עבודה גמישה שמאפשרת לי גם להתאמן באופן מקצועי וגם לעבוד. אני לא רוצה להתנתק מעולם ההנדסה, כי יש לי הרבה מה לתרום גם שם, וטוב לי שיש גם רוטינה מסוימת", ציינה האתלטית. "אני אחת שצריכה להעסיק את עצמה במשהו כל הזמן, גם כשלמדתי באוניברסיטה עסקתי בספורט והתנדבתי במלא מקומות, ככה שזה באופי שלי לעשות כמה דברים במקביל. זה כיף וחשוב לי להתפתח".
כרואן מתחרה תחת אגודת מכבי חיפה כרמל והיא זוכה לתמיכה גם מהספונסר הוקה. בדרך לאליפות אירופה, היא התגברה גם על פציעה טורדנית בשנה שעברה, סוף מאי. "היו לי כאבים בגב התחתון עם דלקת, מה שהיה נראה כמו התחלה של שבר מאמץ. לקח לי תקופה ארוכה עד שהחלמתי מזה, חודשים של טיפולים. ניסיתי לחזור, הפסקתי, ניסיתי, הפסקתי, ככה במשך שמונה-תשעה חודשים. בכל פעם שניסיתי לחזור התחילו כאבים מחדש. באופן מפתיע, דווקא כשניסיתי להרים משקלים כבדים - זה מאוד עזר לי להתגבר על הפציעה. כבר הייתי נואשת מזה שכלום לא עובד, אבל ניסיתי את זה וזה ממש עבד. זה לימד אותי שאסור להתייאש אף פעם ולהאמין שהכל אפשרי".