כנות תמיד הייתה סימן ההיכר של ג’אנלואיג’י בופון, והיא אחת הסיבות לכך שהוא כה אהוב, בנוסף לכישרונו העצום. שוער העבר בן ה-46, שכיום משמש כמנהל בנבחרת איטליה, פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "נופל, קם, נופל, קם".
בהמשך העניק ראיון מקיף ל’קוריירה דה לה סרה’, שבו שיחזר רגעים מקריירת המשחק שלו: "יש משהו מזוכיסטי בשוערים", אמר. "המגרשים שבהם שיחקתי בילדותי היו כמו של שנות ה-70: רחבת השוער הייתה קשה כמו בטון. שוערי עבר מזהים לפי הידיים הפצועות, הצלעות הכואבות והרגעים שבהם הם נפלו עד לדימום. היה לי סוכן אחד בלבד בכל חיי, סילבנו מרטינה, ובחרתי בו כי הידיים שלו היו מלאות צלקות – ידיים של שוער".
על הטירוף שלו: "יש לי משהו מיוחד. השוער מדבר עבור עצמו, עם הכפפות שלו. ובמיוחד, יש לי מנה נכבדה של חוצפה, שבלעדיה לא הייתי שורד. תנסה לעשות בכורה בסרייה א' בגיל 17, כשפארמה נמצאת ראש בראש עם מילאן".
ג’אנלואיג’י בופון (רויטרס)על היריבים הקשים שלו: "אני זוכר חלוץ מבנפיקה שדרך על היד שלי בכוונה וגרם לי לכאב רב. הוא הסתכל עליי בלי להתנצל, אבל אני נשבע, אני לא זוכר מי זה היה. אם הייתי רואה אותו שוב, הייתי אומר לו כמה מילים. אני נוטה לשכוח אנשים שליליים".
"היריב הטוב ביותר? קשה לבחור. שיחקתי מול שלושה דורות: זידאן, רונאלדו, מסי, כריסטיאנו, אינייסטה... לבחור אחד? ניימאר. בתור שחקן וכאדם, הוא היה צריך לזכות בחמישה כדורי זהב".
ניימאר ובופון (רויטרס)על ליגת האלופות: "ברצלונה של 2015 וריאל מדריד של 2017 היו הקבוצות הטובות ביותר ב-20 השנים האחרונות. וב-2003 הפסדתי בגמר למילאן של שבצ'נקו".
על ההתמודדות עם דיכאון: "זה היה בסוף 2003, אחרי 2 אליפויות רצופות. הרגשתי ריקנות, התחלתי לישון רע, ודאגתי. הייתה לי התקפת חרדה על המגרש, חשבתי שאני לא יכול לנשום ולא יכול לשחק. זה היה במשחק נגד רג'ינה. מאמן השוערים, איבנו בורדון, אמר לי שאין עליי חובה לשחק. הסתכלתי על השוער השני, קימנטי, חבר קרוב, והבנתי שאני עומד בפני רגע מכריע. אם לא הייתי חוזר לשחק, אולי לעולם לא הייתי חוזר. אז חזרתי למגרש, ביצעתי הצלה מכריעה וניצחנו 0:1. אבל הבעיה נשארה, וד"ר אגריקולה אבחן אותי עם דיכאון".
"סירבתי לתרופות, פחדתי מהתמכרות. ייעצו לי למצוא תחביבים חדשים מחוץ לכדורגל, וגיליתי את הציור. הייתה תערוכה של שאגאל בטורינו, ונתקעתי מול ציור אחד למשך שעה. למחרת חזרתי שוב. המוכר שאל אותי אם אני יודע שזו אותה תערוכה, ואמרתי לו: תודה, אני יודע, אבל אני רוצה לראות אותה שוב".
ג'יאנלואיג'י בופון (רויטרס)כשנשאל על פשיסטיות ענה: "פאשיזם? לא ידעתי שהמספר 88, שהיה על החולצה שלי, מסמל 'הייל היטלר'. בשבילי זה היה סימן של אומץ. אני לא פשיסט ולא גזען. קראתי לבן הראשון שלי לואיס תומאס על שם תומאס אנקונו, אליל ילדותי. הייתי האירופי היחיד שהגיע לקמרון למשחק הפרידה שלו, וזה זיכרון יקר לי".
על סיום הקריירה: "קיבלתי הצעה מברצלונה לשמש כשוער שני, ואהבתי את הרעיון לשחק עם מסי אחרי כריסטיאנו. אבל יום אחד, בזמן נהיגה, שמעתי ברדיו שיר אהוב עליי שלא שמעתי 10 שנים, 'בלה' של ג'ובנוטי. באותו רגע ראיתי את תחנת האגרה של פארמה. זה היה סימן: לסגור את המעגל במקום שבו הכול התחיל".
כל הכיבושים של ואן ניסטלרוי בלה ליגה