"יום שחור לאנגליה", זעקה הכותרת ב’דיילי מייל’ בעקבות מינויו של תומאס טוכל למאמן הנבחרת. מנגד, בארני רוני, הפרשן הבכיר של גרדיאן, כתב כי "היותו של טוכל גרמני ממש לא צריכה להיות נושא רלוונטי לדיון". שתי הגישות האלה שגויות לחלוטין, כל אחת בדרכה.
הצרחות הצפויות של צהובונים על בגידה במולדת בעקבות מינוי של מאמן זר לנבחרת אנגליה לא מפתיעות כלל. כך היה גם כאשר סוון גוראן אריקסון הגיע ב-2001, וגם במקרה של פאביו קאפלו שמונה ב-2008 אחרי הפיאסקו המחפיר של סטיב מקלארן במוקדמות אליפות אירופה.
הגאווה הלאומית, בין אם אמיתית או מזוייפת, מביאה המון טראפיק ומוכרת עיתונים – וזה בדיוק מה שנדרש. מובן מאליו כי מאמן אנגלי מקומי, שמאוהב במדינה ומכיר באופן מושלם את המנטליות, עדיף על כל זר. העניין הוא כי לא הייתה להתאחדות האנגלית אופציה מקומית טובה. אפשר היה לנסות להמר על אדי האו תוך תשלום פיצויים לסעודים של ניוקאסל יונייטד, או על גרהאם פוטר, אבל ההתאמה שלהם לאתגר מוטלת בספק, וזאת בלשון המעטה. אם יש מאמן זר עם סיכויי הצלחה גבוהים יותר, הגיוני לתת לו את המושכות.
תומאס טוכל (האתר הרשמי של נבחרת אנגליה)אבל האם הדרכון הגרמני של טוכל, עליו התנצל בחינניות עם המון הומור בריא במסיבת העיתונאים בה הוצג, אינו רלוונטי? איזה שטויות! ברור שזו סוגיה קריטית ביותר, וזה לא בהכרח קשור למלחמת העולם השנייה. גם אם שוכחים את ההיבטים הפוליטיים, לוקחים בחשבון כי חלפו כמעט 80 שנה מאז הניצחון על הצבא של היטלר, ולא מתייחסים לפרק המופלא במלון של פולטי עם הציטוט המפואר Don't Mention the War, יש כאן עניין של יריבות ספורטיבית. הגרמנים כבר מזמן לא האויבים של האנגלים, אבל הם יריבים מושבעים בכדורגל – ועוד איך!
איך שלא תסתכלו על זה, גרמניה היא היריבה המרה ביותר של אנגליה בכל הקשור לכדורגל. מול הגרמנים השיגה אנגליה את הניצחון החשוב בתולדותיה בגמר מונדיאל 1966, עם השער המכריע המפורסם של ג'ף הרסט שלא באמת עבר את הקו. מול הגרמנים נחלה אנגליה את ההפסד הכואב ביותר שניתן לדמיין, בחצי גמר יורו 96 הביתי, כאשר כל המדינה הייתה בטוחה שהכדורגל חוזר הביתה.
את החגיגה השחצנית של אנדי מולר, שהבקיע את הפנדל האחרון בדו קרב, לא שוכחים גם האוהדים שנולדו אחרי הטורניר. היא צרובה בתודעה הקולקטיבית. 6 שנים קודם לכן, ניצחו הגרמנים את אנגליה בפנדלים גם בחצי גמר מונדיאל 90, אז הזיל פול גסקוין את הדמעות.
הדרכון הגרמני לא רלוונטי? לא בדיוק. תומאס טוכל בהצגתו בנבחרת אנגליה (האתר הרשמי של נבחרת אנגליה)לאחר מכן באו גם הנקמות. 1:5 היסטורי במינכן ב-2001 סלל את הדרך למונדיאל וביסס את מעמדו של אריקסון. גם 0:2 בוומבלי בשמינית גמר יורו 2020 היה מתוק במיוחד – וקרה ממש לא מזמן. היריבות הזו יצרית, היא חיה ובועטת, ואי אפשר להתעלם ממנה בשום אופן. רגש הוא מרכיב אינטגרלי ביותר מכדורגל, וכאשר מדברים על כדורגל נבחרות חשיבותו גדולה אפילו יותר. בלעדיו, אין למשחק זכות קיום, והרגש של האנגלים נגד הגרמנים עצום, גם ללא כל קשר לפוליטיקה.
למעשה, יריבויות בכדורגל יכולות להתקיים במישור הספורטיבי בלבד. לגאנה אין שום בעיה עם אורוגוואי כמדינה, אבל מאז רבע גמר מונדיאל 2010 נבחרת אורוגוואי היא היריבה הכי חשובה של הגאנאים – וזה היה אחד הסיפורים הכי פיקנטיים במונדיאל האחרון. אוהדים לא נוטים לקבל בזרועות פתוחות דמויות המזוהות עם היריב. ביציעי גודיסון פארק התנגדו למינויו של רפא בניטס למנג'ר אברטון לא בגלל שהוא מאמן גרוע, אלא בגלל עברו בליברפול – והסלידה ממנו אף הייתה חזקה יותר בגלל שהוא זכה עם האדומים בליגת האלופות. יש אינסוף דוגמאות כאלה, וטבעי לגמרי כי אוהד אנגלי ממוצע לא יאהב לראות דווקא גרמני כמאמן הנבחרת הלאומית.
רפא בניטס (רויטרס)צריך להיות מאמן ברמה העולמית הגבוהה, הטופ של הטופ, כדי שאפשר יהיה להשלים עם הבעיה הספציפית הזו. יש להניח כי יורגן קלופ היה מתקבל טוב יותר, לו היה מסכים – כי מעמדו באנגליה חזק הרבה יותר אחרי כמעט עשור באנפילד, וכי יש קונצנזוס לגבי היותו אחד המאמנים הבכירים בעולם. האם טוכל עונה על ההגדרה הזו? יש שיטענו כי התשובה חיובית, אך סביר שהם יהיו במיעוט.
הרזומה של המאמן בן ה-51 מרשים בהחלט, ובאנגליה הוא זוכה לקרדיט בעיקר בזכות כך שהצעיד את צ'לסי לזכייה בליגת האלופות ב-2021. הוא אף הוביל את פאריס סן ז'רמן לגמר הצ'מפיונס ב-2020, ויש לו ניסיון עשיר בהתמודדות עם כמויות גדולות של אגו בחדר ההלבשה. ובכל זאת, אין לטוכל מוניטין של פפ גווארדיולה או קרלו אנצ'לוטי, והעובדה כי הוא סיים את הקדנציות בכל המועדונים שלו בטונים צורמים למדי מדאיגה ומרתיעה. באנגליה דיווחו כי זו הייתה הסיבה המרכזית לכך שמנצ'סטר יונייטד ויתרה על האפשרות למנות אותו בקיץ האחרון במקומו של אריק טן האח.
ביונייטד החליטו לוותר עליו. טוכל (רויטרס)בניגוד לקלופ שנערץ מאוד במיינץ, טוכל לא זכור לטובה במועדון בו החל את דרכו בבונדסליגה, על אף ההצלחה על הדשא. בדורטמנוד הוא פתח ברגל ימין כיורשו של קלופ, אך הועזב בטריקת דלת בחלוף שנתיים בצל סכסוך קשה עם ההנהלה. ברור שלא קל לשרוד בסן ז'רמן הקטארית, וממש לא כל האשמה הייתה שלו כאשר פוטר מצ'לסי של הבעלים טוד בולי, אבל גם בשני המועדונים האלה הייתה תחושת מיצוי בשל בעיות עם השחקנים המובילים. לבסוף, בבאיירן מינכן – בה הכיר מקרוב את הארי קיין – הוא חתום על עונה ראשונה מזה זמן רב ללא תואר, ובטבלה הסופית דורגה קבוצת הפאר לא רק אחרי לברקוזן שחוותה עונה היסטורית ויוצאת דופן, אלא גם אחרי שטוטגרט.
מעבר לכך, לגמרי לא ברור עד כמה מתאימים כישוריו של טוכל לעבודה עם נבחרת. מאמן קבוצה ומאמן נבחרת הם תפקידים שונים מאוד במהות. באנגליה יודעים זאת היטב, כי לגבי קאפלו לא היו ספקות כלשהם – הוא באמת היה מאמן ברמה העולמית הגבוהה ביותר, עם קבלות נדירות. זה האיש שזכה באליפויות בליגת האלופות עם מילאן, הוביל את רומא לסקודטו, וזכה בשתי אליפויות ספרד עם ריאל מדריד בשתי קדנציות שונות בנות שנה. הוא ווינר ענק, כפי שהגדירה אותו ההתאחדות האנגלית כאשר מונה, אך אז התברר שהוא לא מסוגל להצליח עם נבחרת, והעסק נגמר רע – ובאיחור רב – כאשר האיטלקי התפטר בפברואר 2012. בהמשך, הוא נכשל גם כמאמן נבחרת רוסיה.
פאביו קאפלו (רויטרס)לטוכל יתרונות וחסרונות רבים. הוא שתלטן, שואף לשלוט בכל פרט בחיי המועדון, אובססיבי לעבודה קשה, בעל יכולת ניתוח יוצאת דופן, ובעל כריזמה שעובדת הכי טוב בשלבים הראשונים. הגעתו לקבוצותיו השונות לוותה בדרך כלל בהתרוממות רוח, וכדורגלנים נהנו מאוד להקשיב לעצותיו וללמוד משיטותיו הייחודיות באימונים. אלא שעם הזמן התיש אותם טוכל, בעיקר מנטלית. האינטנסיביות שלו גובה מחירים נפשיים כבדים, מעצמו ומסביבתו. במקביל, עקשנותו מובילה לרוב לפיצוץ עם ראשי המועדונים, והוא לא מהסס להדליף את דרישותיו לתקשורת על מנת להשפיע על המתרחש.
באנגליה יכולים לקוות כי עבודה עם נבחרת עשויה לצמצם את ההשפעות השליליות של אופיו, כי השחקנים לא יעמדו לרשותו כל הזמן, והאינטנסיביות תהיה בהכרח פחותה. מאידך, טוכל רגיל לעבוד עם חניכיו על בסיס יומיומי על מנת ליישם את רעיונותיו הטקטיים, ולא ברור עד כמה יצליח לעשות זאת כאשר יפגוש את שחקניו לתקופות קצרות. בחירת הסגל עשויה להיות מעניינת, כי טוכל לא מהסס לקבל החלטות לא פופולריות ולפגוע במעמדם של כוכבים מרכזיים מאוד – הדוגמה האחרונה לכך התרחשה עם ג’ושוע קימיך בבאיירן. זה הולך להיות מסע מרתק, אך נקודת הפתיחה של הגרמני בעייתית בגלל הדרכון שלו, ואי אפשר לברוח מכך.
תומאס טוכל וקימיך(רויטרס)כי טוכל הוא יריב בעיני רוב האוהדים האנגלים, רק כי הוא גרמני – וזה טבעי לגמרי. הצד הצהוב בתקשורת ינצל את הסנטימנט הזה עד תום, וטוכל צפוי לספוג ביקורת על כל דבר. תוצאות גרועות יהפכו את הקדנציה לסיוט, אבל גם החלטות שגרתיות על קביעת סגלים והרכבים ייבחנו בזכוכית מגדלת. גארת’ סאות’גייט לא ליקק דבש עם התקשורת האנגלית, אבל זה כלום לעומת מה שמצפה לטוכל. לפחות הוא מוכן לכך בזכות היכרותו עם העיתונאים מתקופתו בצ'לסי – וזה ניסיון שהיה חסר בזמנו לאריקסון ולקאפלו.
בתסריט האופטימי, יוביל מאמן גרמני את אנגליה לזכייה במונדיאל 2026, ויקטע בצורת בת 60 שנה. אם זה יקרה בגמר מול גרמניה עצמה, כמו ב-1966, יהיה זה אחד הסיפורים הטובים ביותר בתולדות הכדורגל. מה סיכוי שזה יתרחש, והאם טוכל בכלל ישרוד בתפקיד עד לנסיעה לגביע העולם? על כך כל אחד יכול לגבש את הדעה בעצמו בשלב זה.