בין כל חברי המשלחת הישראלית, ניתן למצוא גם שתי נשים מיוחדות – אילנה רומנו ואנקי שפיצר. אלמנותיהם של יוסף רומנו ואנדריי שפיצר, מקפידות להגיע כמעט לכל משחקים אולימפיים מאז שכלו את בני זוגם שנרצחו באולימפיאדת מינכן 1972, מפגינות נוכחות ודואגות שזכרון היקרים להם מכל לא יישכח.
השתיים, הגיעו הבוקר גם לתחרות הסייף בה השתתף יובל פרייליך, עודדו ותמכו כאשר אנדריי ז"ל, שהיה בן זוגה של אנקי, היה סייף בעצמו. רגע לאחר מכן, רומנו התפנתה להעניק ראיון מיוחד ל-ONE, כששפיצר לצידה, בה היא דיברה על מה שהיא חווה בימים אלו.
“עשר אולימפיאדות עברנו אנקי ואני. לראות את מצעד המשלחות, גורם לי להרגיש כאילו אני רואה את משלחת 1972. זה מרגש, אתה רואה את ספורטאי ישראל צועדים על כר הדשא וזה חלק ממך. זו המשפחה שלך, אתה שייך למשפחה האולימפית. עם כל הכאב והפחד להיות פה".
אילנה רומנו ואנקה שפיצר עם יעל ארד (רויטרס)“אתה חושב על כל ספורטאי כשהוא עולה לתחרות. כמה כוחות נפשיים הוא צריך, כשהוא מהווה המורשת והאזכור הכי טוב. הכוח של מדינת ישראל. עומד עליו כל כך הרבה לחץ בימים הללו. אני מאחלת להם שזה לא ישבש להם את המדליות. מה שאנחנו מצפים כמורשת הוא להניף את דגל ישראל ולהגיד שאנחנו פה למרות האסון. ולהמשיך להיות פה".
זה עוד מציף אצלך רגשות?
“בוודאי, מי שיגיד לך שיש תרופה לזה, או שהאסון הזה נשכח, אז לא. הזמן הוא לא תרופה בשום מצב. אתה חי עם זה, זו לא אובססיה שלך אבל כשמגיע רגע האולימפיאדה? נלחמנו 52 שנים כמעט לדקת הדומייה והגענו אליה. הגענו לפתיחת חקירה נגד הגרמנים, חקירה בינלאומית. אנחנו רואים בזה הישג אדיר".
“הפעם החלטנו להוריד ווליום ולא להתעמת עם אף אחד למען ביטחונם של הספורטאים, אז לא תהיה דקת דומיה. אבל אנחנו חוששים אחרי כל האיומים, שמינכן 1972 תחזור. יש חשש למינכן 1972 מספר 2”.
אנקי שפיצר ואילנה רומנו מתחבקות (עמית שיסל)הרגשת בנוח להגיע לפה? זה עושה לך דז’ה וו?
“לא הייתי במינכן, אנקי הייתה, אז אולי עבורה זה דה ז’ה וו. אבל זה כל כך עצוב. הייתי בטקס הפתיחה וישבתי בטריבונה. ראיתי שכשהמשלחת הישראלית נכנסה, היא קיבלה בוז. אחר כך נכנסה המשלחת הפלסטינאית ואני שרקתי בוז? בחיים לא".
איפה כל הכללים? נמחקו כל הכללים. הפסיקו לחשוב בכלל. באנו לפה לספורט, אחווה ושלום. אני צריכה להסתכל ימינה או שמאלה או הספורטאי שבא להתחרות ולהגיע לשיאים הוא במלכודת. למה?”.
למה את מצפה? אתם ויתרתם על דקת הדומייה או שזה בא מהם?
“לא ניסינו אפילו. חשבנו שביטחונם של הספורטאים חשוב יותר מדקת הדומייה. עצם העובדה ששינו לנו את מיקום האזכרה, האזכרה הייתה צריכה להיות במקום אחד והמשטרה אמרה שהיא לא יכולה לאבטח את המקום, אז היא הועברה למקום אחר. אז זה נראה תמוה, אבל אתה מקבל את זה למען שלום ספורטאיך".
המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה (רדאד ג'בארה)"זו לדעתי קצת כניעה לטרור, אני מודיעה. זה כואב וממש לא פייר. היינו באולימפיאדות אחרות ולא הרגשנו את זה. המדינה במצב קשה והם שליחי המדינה שלנו. תאר לך מה מונח על הכתפיים של הספורטאים. כולנו תקווה שהדגל עוד יונף ונוכיח לעולם שאנחנו ספורטאים ושאנחנו פה ונישאר פה".
אז את מרגישה בטוחה פה?
“פחות או יותר כן. אין לי שום סממן או סטטוס חוץ מהשפה שאנחנו משתמשות. אנחנו משתדלות לדבר צרפתית או אנגלית, אבל לא אוהבים אותנו וזה לא יעזור".
ניסית לדבר עם תומאס באך בנושא (מנכ"ל הועד האולימפי הבינלאומי)?
“כן, את תומאס פגשנו בערב הגאלה של הנשיאים בסוף השבוע. היה טקס ובו אנשים קראו לנו להצטלם. המלך של הולנד, תומאס באך, איילון מאסק, בן קי-מון. הרגשנו מאוד נוח בתוך האירוע והוא היה מרגש מאוד. גם הנשיא הרצוג היה. הרגשתי שהנשיא הרצוג עושה שליחות למדינת ישראל בתוך השולחן הארוך הזה. זה היה מאוד מרגש לראות אותו".
תומאס באך (רויטרס)יצא לך לשוחח עם אחד מהנוכחים? לדוגמא באך?
“בטח, הוא מזהה אותנו מרחוק והוא חבר שלנו. הוא איש יקר. הוא יגיע לטקס האזכרה שלנו. לא דיברנו על דקת הדומייה, אבל עוד נדבר אולי. אנחנו מוזמנות שלו".
את מרגישה שההגעה שלכן לכל האולימפיאדות זו השליחות שלכן?
“בוודאי. זו השליחות שלנו במשך 52 שנים. הבית שלנו הוא הוועד האולימפי הישראלי ואנחנו אחריהם בכל מה שיבקשו. אם אנחנו יכולים לקדם את מדינת ישראל ואת הספורט בישראל, תמיד נעשה זאת בתמיכה. אנחנו מקבלות מהוועד תמיכה, תמיכה מכל רמ"ח איבריו".
יצא לך לדבר עם הספורטאים לפני הנסיעה?
“כן. היינו בבית הנשיא לפני הנסיעה ואחר כך הגענו לאנדרטת י"א חללי מינכן. הם קיבלו את המסר ואת הבקשה לעשות הכול כדי שדגל ישראל יונף. אנחנו פוגשים אותם, הם לא יוצאים לאולימפיאדה לפני שאנחנו נפגשים איתם ליד האנדרטה".
אנקי שפיצר ואילנה רומנו(הוועד האולימפי) (אסי ממן)