אסי ממן
|
יעל ארד (מיכה בננו)
השתתפות המשלחת הישראלית במשחקים האולימפיים הקרובים מעניינת לא רק את הישראלים, אלא גם את המארחים בצרפת. היום (שישי) פורסם ראיון נרחב עם יו”ר הוועד האולימפי בישראל, יעל ארד, במגזין האולימפי של עיתון ‘לאקיפ’ הצרפתי בו היא צוטטה בכותרת כשאמרה באופן חד משמעי: “אנחנו נהיה בפאריס, במאה אחוז”.
ארד התראיינה במהלך ביקורה בבירת צרפת לפני כשבועיים, שם פגשה בין היתר את יו”ר הוועד האולימפי הצרפתי וחברי הקהילה היהודית, בניסיון להיערך באופן מיטבי להשתתפות המשלחת הישראלית באולימפיאדת פאריס 2024. גם בעיתון הלאקיפ התמקדו בהכנות של המשלחת הישראלית, בצל האתגרים הביטחוניים והלוגיסטיים בעקבות המלחמה שפרצה במדינה ב-7 באוקטובר, ותהו האם הספורטאים הישראלים יגיעו לצרפת בקיץ או שהם חוששים מאירועי טרור.
בעיתון ציינו כי בעת מלחמה תמיד ישנו ענן שחור שמרחף מעל המשלחת הישראלית, כזה שמזכיר את טבח 11 החללים באולימפיאדת מינכן 1972. יעל ארד אמרה: “מאז ה-7 באוקטובר קשה להירדם בלילה וקשה לפקוח עיניים בבוקר. כולנו איבדנו מישהו קרוב אלינו. חמישה מבני משפחתי מתו. מעל 25 ספורטאים שהתחרו ברמה הלאומית נרצחו. הספורטאים שלנו מתכוננים עכשיו להרים את דגל המדינה גבוה ככל האפשר למענם”.
יעל ארד נואמת (חגי מיכאלי)ארד נשאלה האם טקס הפתיחה נראה כמו אירוע בטוח עבור הישראלים וענתה: “זה ידרוש התאמות מצידנו. אנחנו מעורבים באופן עמוק בנושאי האבטחה ובטוחים שהרשויות ינקטו באמצעים המתאימים כדי להגן על כולם. זה לא בטוח עבורנו לנסוע כמשלחת, נצטרך לנקוט בצעדים מיוחדים עם האבטחה. האם נשתתף במשחקים האולימפיים? אנחנו נהיה שם, ב-100 אחוז, כמו כל עם אחר”.
יו”ר הוועד האולימפי בישראל וחברת הוועד האולימפי הבין-לאומי הוסיפה: “אנחנו זוכרים את הטבח במינכן, כל דור ודור שלנו מכיר את האירוע הכואב הזה, ובכל פעם אנחנו מזכירים לעצמנו שאסור להיכנע לטרור. לכן, גם אם יש חששות או סיכונים, הניצחון שלנו הוא להמשיך ולהיות במשחקים האולימפיים. אנחנו אומה שרוצה לזרוח ולשגשג”.
"אסור להיכנע לטרור". יעל ארד (שחר גרוס)בנוסף, ארד התראיינה גם על הקריירה שלה כג’ודאית ועל ההפסד בגמר אולימפיאדת ברצלונה 1992 לקתרין פלורי הצרפתייה, באירוע בו הפכה למדליסטית האולימפית הישראלית הראשונה: “בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות הטובה ביותר בעולם והגעתי לצרפת כי הספורט הישראלי לא היה מספיק מפותח. דוד שלי, ניצול שואה, קיבל אותי בפאריס. בצרפת התאמנתי ולמדתי צרפתית, במטרה להתקדם. כשזכיתי במדליית הכסף האולימפית היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה הישראלית, כולם צפו בי. זה היה אירוע מיוחד, 20 שנה אחרי הטבח במינכן והקדשתי את המדליה לחברי המשלחת שנרצחו. היו בי רגשות עזים באותם ימים. היינו אנשי הספר שלא הצטיינו בספורט, אבל מאז 1992 רק באולימפיאדה אחת לא זכינו במדליות”.