בשורה התחתונה, ישראל הוציאה נקודה משני משחקים מול שווייץ, נקודה משני משחקים מול רומניה ונקודה משני משחקים מול קוסובו. בששת המשחקים האלה ישראל החזיקה ביתרון במשך 8 דקות בלבד, וכל 8 הדקות האלה היו אתמול מול רומניה בין השער של זהבי לשער השוויון הרומני בדקה ה-11.
הניצחונות היחידים של ישראל בקמפיין מוקדמות יורו 2024 היו משערים בתוספת הזמן מול בלארוס ו-1:2 דחוק בבית מול אנדורה. דווקא במשחק מול רומניה שסומן כמשחק הכי חשוב ומרכזי, ישראל נתנה תצוגת נפל מביכה ולא הצליחה לסכן את שער היריבה בכל המחצית השנייה. האכזבה מרה עוד יותר אם נזכרים במשחק מול רומניה בבוקרשט בו ישראל שלטה במחצית השנייה ויצאה בתחושת פספוס שלא ניצחה.
אחרי שכתבנו ודנו בכך שישראל הפכה לנבחרת שפותחת חלש משחקים ומתעוררת במחצית השנייה, דווקא אמש היה תרחיש הפוך ומנוגד. אבל עד שישראל סוף סוף פתחה היטב משחק וכבשה את השער השני בלבד שלב בתשעה משחקי הקמפיין שנכבש במחצית הראשונה – שאגב נכבש 40 דקות יותר מוקדם מהשער הקודם שלה (רז שלמה נגד אנדורה בארץ בדקה ה-42) – הכחולים-לבנים הלכו ודעכו ולא איימו בצורה משמעותית על השער בכלל במחצית השנייה בה היינו חייבים לכבוש כדי שיישאר לנו סיכוי.
בניון: אין מה לתרץ, הגיע להם החיסורים של מנור סולומון, ליאל עבדה, שגיב יחזקאל ודולב חזיזה הם לא תירוץ אבל הם נוטעים תקוות (שווא?) שעם חזרתם לפלייאוף בחודש מרץ אולי הדברים ייראו יותר טוב, אבל צריך להיות ישרים מול המראה ולהודות שהיכולת של הנבחרת אכזבה מאוד. זו לא רק נקודה ב-3 משחקים בשבוע האחרון אלא בעיקר זה שעומרי גלזר בלט לטובה בשבוע הזה, הציל את הנבחרת מתבוסה בקוסובו, השאיר אותה בתמונה מול שווייץ עם הצלות גדולות וגם מול רומניה ניפק מספר הצלות.
יש נסיבות מקלות: המצב בארץ שטורד את ראשם של אנשי הנבחרת, עומס המשחקים שמגיע אחרי פגרת מלחמה מפתיעה וארוכה, המרחק מהבית והעובדה ששני משחקי הבית מול הנבחרות החזקות בבית שוחקו אי שם בהונגריה הקפואה וכאמור חיסורם של מנור סולומון ועוד מספר שחקנים. אבל אם יש משהו שקיבלנו בחודש וחצי האחרונים זה פרופורציות לחיים, והבנה שעם כל הכבוד לתפיסה של אוהדים ש"כדורגל זה עניין של חיים ומוות", המציאות היא שונה לחלוטין. לכדורגל יש תפקיד חברתי משמעותי וערך לא יסולא בפז, אבל בריאות וביטחון הם בסיס שבלעדיהם אין ערך למשחק היפה.
שחקני הנבחרת מאוכזבים בסיום (רדאד ג'בארה)כמו הפלסטינים עבור הישראלים, כך במידה מסוימת הרומנים עבור ההונגרים, שהחזיקו אצבעות שישראל תסבך את נבחרת רומניה מהמדינה השכנה. הבדיחה בהונגריה היא שראש הממשלה ויקטור אורבן שהיה אמור להגיע למשחק כפי שהגיע למשחק מול שווייץ, ויתר על התענוג ולא הגיע למשחק אתמול כי הוא הבין שאי אפשר לסמוך על ישראל שתעשה את העבודה.
ואם לשים את הציניות בצד, צריך להכיר תודה גדולה לעם ההונגרי, לממשלת הונגריה ולהתאחדות ההונגרית על אירוח נבחרת ישראל בחום רב ועל תמיכה בלתי מסויגת במדינה היהודית ובעם ישראל. בין אוהדי ישראל ביציע אתמול היו לא רק ישראלים ויהודים מאירופה אלא גם הונגרים מקומיים. לפני המשחק פגשתי משפחה הונגרית של שלושה דורות – הסבא מיחאי, האבא יאנוש והילד צ'ימה – שעשו את כל הדרך 4 שעות מדברצן כדי לעודד את נבחרת ישראל והם בכלל לא יהודים.
שחקני הנבחרת בסיום (רדאד ג'בארה)"אנחנו תומכים בישראל כי זה באמת קרב בין ציביליזציות והברית היודו-נוצרית חייבת לנצח", אמר מיחאי. יאנוש מוסיף: "יש 3 סיבות מצוינות למה אנחנו תומכים בישראל: ראשית כמובן מתקפת 7 באוקטובר והזוועות שנעשו שם, שנית מפני שזו ישראל והעם היהודי והסיבה השלישית – כי היריבה היא רומניה, השכנה הלא אהוב שלנו".
אז נבחרת ישראל אולי הפסידה במטרה לעלות ליורו, אבל הרוויחה חברת אמת טובה ונאמנה בדמות הונגריה, וכדאי לכל ישראלי לזכור זאת היטב.