ב-8.10 הפועל באר שבע הייתה אמורה לפגוש את מכבי חיפה במסגרת ליגת העל, אלא שיום לפני פרצה מתקפת הטרור האכזרית של החמאס והכדורגל בישראל הופסק. מיגל ויטור, קפטן הדרומיים ושחקן נבחרת ישראל, התראיין היום (חמישי) בפורטוגל ושיתף על רגעי החרדה בשמחת תורה.
“היו רגעים של לחץ ופאניקה”, שיתף ויטור. “למזלי המשפחה שלי כבר הייתה בפורטוגל, הייתי לבד והתעוררתי בשמונה בבוקר כשהוואטסאפ כבר מלא בהודעות של שחקנים, בעיקר זרים, שנבהלו מהאזעקות שהתחילו בבאר שבע בשש וחצי. כיוון שאני גר מעט רחוק מהעיר, 40 קילומטרים מרצועת עזה, לא שמעתי את האזעקות”.
“האימון של הקבוצה נדחה לשעות אחר הצהריים, כי לא הבינו עדיין את היקף הטרגדיה. ככל שחלף הזמן, אנשים במועדון הבינו והמליצו לכולם להישאר בבית. היה רגע בבוקר שהמחבלים היו 15 קילומטרים מהבית שלי, אז התחלתי לחוש פחד. פחדתי מהרעש הקטן ביותר, בצהריים המועדון התיר לזרים לעזוב. בגלל שזומנתי לנבחרת ישראל אז נשארתי בבית עוד יום כדי לברר אם אנחנו הולכים לשחק, כשההתאחדות אמרה לי שלא אז עזבתי”.
מיגל ויטור (שחר גרוס)“בישראל מקווים להחזיר את הליגה ב-25.11, אבל אף אחד לא מאמין שהמצב ייפתר עד אז. היום חבריי לקבוצה שמעו אזעקות והלכו למקלטים. הראש לא בכדורגל. כל הפשעים שבוצעו הם דברים שמעולם לא חשבתי שאעבור או אראה. יש לי חיבור מאוד חזק למדינה, יש לי חברים ומכרים שאיבדו משפחה וחברים קרובים, היו ימים מאוד קשים”.
“המועדון והנבחרת קישרו אותנו עם ילדים שאיבדו בני משפחה קרובים. דיברנו איתם, אבל אנחנו לא ממש יודעים מה להגיד להם. הם שמחו לראות אותנו, כמובן, אבל אתה לא יודע בדיוק מה להגיד. דיברתי עם ילד שאמו נחטפה ואני תוהה אם מותר לצחוק או לא, אלה רגשות מעורבים שאנו לא יודעים איך להתמודד איתם”.
“לחיות תחת איום הטילים? זה לא מצב נפוץ ויומיומי ויש את חדרי הממ”ד. אני שמונה שנים בישראל וזה קרה לי פעמיים-שלוש. צריך להיכנס מהר לחדר מוגן, למרות שאנחנו יודעים שרוב הרקטות מושמדות על ידי מערכת ההגנה של ישראל. הייתי במסעדה בתל אביב שאנשים המשיכו לאכול בזמן שהייתה אזעקה, אנשים כבר רגילים לזה וזה נהיה טבעי”.
מיגל ויטור (חגי מיכאלי)“אם אני באמצע הדרך זה יותר מדאיג. אומרים שצריך לעצור את המכונית, לצאת ולשכב עם הידיים על הראש, אבל בלי שום סוג של הגנה. לפני כמה ימים הייתי על הכביש ורצועת עזה הייתה מצד שמאל, ראיתי את ההבזקים של כיפת ברזל שמשידה את הרקטות. אני מודה שהפחד הכי גדול הוא להיות מחוץ לבית כשיש אזעקות”.
“ייצוג נבחרת ישראל? מעולם לא היה שחקן לא ישראלי ולא יהודי ששיחק בנבחרת ישראל, היו כמה אמריקאים עם שורשים יהודיים ששיחקו. אז אף פעם לא חשבתי על זה. לפני כשנה וחצי, פנו אליי והרגשתי שזה צעד טבעי בהתחשב בכל החיבה שהפגינו לאורך השנים. ההעפלה ליורו? אנחנו מנסים, אם נצליח זו תהיה שמחה עצומה לנבחרת שלא העפילה לתחרות גדולה מאז 1970”, סיכם.
המחווה של ההתאחדות לכדורגל למען החטופים