"כדורגל הליגות הנמוכות הוא לא העיקר, יש הרבה תרבות סביבו", מציין בפני ONE אוליבר ורנקוביץ', שבשנת 2007 אזר אומץ ועלה מגרמניה לישראל. מדובר באיש תרבות, אדם פילוסופי אפילו יש להגיד, שהגיע למדינת ישראל מתוך רצון להתנדב ומצא גם אהבה וככל שהתקדמו השנים צבר הכרה בקרב אוהדי הכדורגל המקומיים ובחו"ל והחל מעונת 2018/19 החלו להגיע לארץ קהילות קטנות של אוהדים מרחבי העולם שהיה חשוב להם לטעום מתרבות הכדורגל הישראלי ובעיקר מהליגות הנמוכות.
אוליבר בן 44 כיום מתגורר ברמלה וחי עם בתו הצעירה, מעיין. מזה שנים ארוכות עובד ב’בית הורים’ ברמת גן, במקום בו מטפלים באנשים מבוגרים שעלו מגרמניה, או משאר מדינות אירופה וכמובן שחלקם ניצולי שואה. "בין התנאים להתקבל לשם בזמנו, הייתה צריכה להיות לך גרמנית כשפת אם. עד כדי כך", ציין אוליבר. "היום? זה כבר לא רלוונטי", הדגיש. בתחילה, כלל לא עלתה בו מחשבה לעלות לארץ. הרי אין הוא יהודי, והקשר שלו למדינה הזו הוא מקרי בהחלט.
"לא עלתה בי מחשבה כזו בכלל”, אמר. “ידעתי איפה ישראל שוכנת ועל הקונפליקט שקיים בה מזה שנים ארוכות. לא עלה בדעתי לעלות לישראל, בטח כשאני עם אבא מהגר ומשפחה שלא הייתה בעלת אמצעים של ממש. לא זוכר מתי, אבל שמעתי שאפשר להגיע לישראל ולעשות התנדבות. ככה אפשר יהיה להגיע לכאן ולעשות משהו טוב על הדרך. סיימתי אוניברסיטה בדיוק ואז הגעתי לישראל. הרגשתי שכדאי לי להגיע לפה, להבין על מה אני כל הזמן מתווכח עם אנשים פרו פלסטינים בגרמניה".
אוליבר ורנקוביץ' (יונתן גינזבורג)בעלייתו ארצה נחת בצפון הארץ, בעמק יזרעאל, שם הגיע למקום שנקרא ‘כפר תקווה’, כפר חינוכי שהוא מקום קבע בעבור מבוגרים עם צרכים מיוחדים במגוון תחומים התפתחותיים ונפשיים. "נתקלתי במקום מאוד מיוחד. בתור עובד סוציאלי במקצועי, זו הייתה חוויה מאוד מרתקת. שם הכרתי גברת צעירה שבמסגרת הצבא עשתה שם קורס רומנית, בתוך תחומי הכפר. מעניין פוליטי זה הפך לאהבה, חזרתי לגרמניה ואז שבתי לישראל בגללה ומאז אני פה".
אוליבר חובב כדורגל מושבע. בעבר, היה עיתונאי וכיום כותב מאמרים פרו ישראליים וכאלו הקשורים בכדורגל הישראלי במגוון פלטפורמות בגרמניה. אפשר להגדיר אותו כעיתונאי עצמאי. לעיתים אף נקרא להרצאות בנושאים השונים וצבר לעצמו קהילה קטנה שמתפתחת שמנסה להבין מי זו ישראל ואיך היא באה לידי ביטוי כאן תרבות הכדורגל ובעיקר בליגות הנמוכות. בגרמניה, אוהד מושבע של שטוטגרט וכאן בישראל אוהד את הכח מכבי עמידר רמת גן.
"לא הכרתי את הסגולים כקבוצת ליגת העל וכקבוצת הליגה הלאומית", מספר. בשנת 2007, כשהגיע לראשונה ארצה, אותה הכח מכבי עמידר רמת גן הייתה לקבוצה לגיטימית בליגת העל עד שהתדרדרה לאן שהתדרדרה במרוצת השנים. כיום, משחקת היא בליגה ב' ולאחרונה נרכשה בסכום של 700 אלף שקלים בידי עמותת גני תקווה, שצפויה לשנות את שמה. "בהתחלה, כשהגעתי לארץ, חיפשתי קבוצה. ככל שהשנים עברו, כך גם אני נדדתי והגעתי ליפו. גרתי במקום בו יכולתי לראות את היציעים של בלומפילד.
"כל האוהדים, לפני משחקים כאלו ואחרים, עברו ברחוב שלי. יכולתי לראות את מחנות האוהדים. בסוף, אמרתי לעצמי שמה שהכי מתאים לי זה הפועל תל אביב כי הם מתקשרים לשמאל ואני שמאל. התחלתי ללכת למשחקי בית וחוץ וככל שהתקדם הזמן קרו דברים שפחות אהבתי. כמו למשל קריאות שואה בדרבי בכדורסל. זה הרגיש לי כמו גרעין אנשים שהם אנטי ציוניים שנמצאים שם. מאז התקררה האהבה שלי להפועל תל אביב. החיבה שלי לכדורגל הישראלי דעכה. ניסיתי גם את הפועל רמת גן וזה לא עשה לי את זה".
אוליבר ורנקוביץ' (יונתן גינזבורג)על רמת גן: “החיבור להכח מכבי עמידר רמת גן? זה קרה במקרה. היה איזה לילה, בין חמישי לשישי, שעבדתי, ולקחתי מבין כל המוספים שישבו על השולחן שלי את הספורט, בכדי להעביר קצת את הזמן, לא להירדם. אני פותח עמוד כלשהו וקורא כי ליגה א', הליגה השלישית בטיבה בארץ, נפתחת. תהיתי לעצמי. רגע. מה זה ליגה א'? ראיתי כאן ליגת העל. מה זה ליגה א' עכשיו?", הוא צחק בקול רם. "סיימתי את המשמרת שלי והלכתי הביתה לישון. אחרי שקמתי, ראיתי שיש יום חם בחוץ. פתאום נזכרתי מה קראתי באישון ליל. אז הלכתי לאיזה מגרש שהיה קרוב אליי הביתה, אמרתי בוא נראה. לא ציפיתי לכלום.
"הגעתי ואני רואה את הסגולים, את הכח מכבי עמידר רמת גן, אבל גם אוהדי חוץ. משהו שלא חשבתי עליו בכלל והיו הרבה. היו להם כובעים, חולצות, דגל בולגריה וכל מה שאפשר לבקש מאוהדים. בדיעבד, אני מבין שאלו היו אוהדי מכבי קביליו יפו, שמשייכים אותם לבולגריה. הם היו שם בכמויות. הם הפתיעו אותי. שרו לכל אורך המשחק, שבעצמו? היה גרוע. באמת. נגמר 0:1 להכח. האווירה הייתה מחשמלת, למרות החום ששרר באותו יום שישי. אז הבנתי כמה הכדורגל, הליגות הנמוכות האלה, שמי שמע עליהן בכלל, הן הרבה מאוד בשביל אנשים שעוזבים הכל ויוצאים למשחקים בכדי לעודד את הקבוצות שלהם. בזה התאהבתי. באותם אנשים".
עוד הוסיף: "אחרי אותו שישי, הלכתי לעוד משחק, ראיתי את הרצליה נגד מכבי עירוני אשדוד וגם שם היה קהל והתפעלתי. היה איזה רגע שהלכתי לאחות הראשית שלנו בבית האבות ואמרתי לה שמעתה והלאה אני לא עובד יותר ימי שישי. עד כדי כך. היה לי בוער ללכת ולראות את כל הקבוצות. להבין את תרבות הכדורגל בליגות הנמוכות. השבועות חולפים ואתה פוגש את אותם האנשים במגרשים, עם השריטות שלהם, העידוד שלהם, האהבה שלהם לקבוצה, שאין לה תחליף. באותם זמנים עדיין לא הגדרתי את עצמי כאוהד של הכח, כי הלכתי לעוד משחקים של קבוצות אחרות להבין מה קורה".
אוליבר ורנקוביץ' (יונתן גינזבורג)לגבי מתי נפל האסימון שהוא אוהד הכח: "במשחק גביע נגד רעננה באצטדיון רמת גן. המשחק התפתח ובשלב כלשהו מאוד רציתי שהכח תנצח. הקבוצות הלכו לפנדלים בסוף ואני יצאתי משם, בסיום, כאוהד הכח. לא ציפיתי שזה יקרה ככה מהר. התחושות היו מעצימות. היה רצון שהכח תנצח בשביל האוהדים שהגיעו ללוות אותה. ככה הכל התחיל. האהבה הזו התעצמה לקבוצה שנלחמת על חייה מאז הוקמה הכח וינה ב-1905. בשנים האחרונות זה מורגש עוד יותר, כקבוצה ששורדת בשני משחקי מבחן, בבעיטות עונשים מ-11 מטרים".
נפגשנו לראשונה, אתה ואני, בקריית מלאכי. משחק גביע, בו הובסה הקבוצה המקומית 4:1 בידי רעננה מהלאומית. מה לך ולליגות האלה?
"כשאני מגיע למשחקים, אני קודם כל בודק את האזור. רוצה להבין מה יש במקום לפני שאני הולך למשחק של הקבוצה המקומית. הגעתי לקריית מלאכי ואין כלום. שאלתי את עצמי מה, איך אנשים גרים פה? השתגעתי. ואז אתה נכנס למגרש, רואה את האנג'לס וזה מטריף אותך. זה מעין חיקוי של האולטראס הגדולים בחוץ לארץ. כיסויי פנים, דגלים, אבוקות, פריסת שלטים, הם אול-אין בזה. זה מה שמחזיק אותם. זו שמחת החיים שלהם.
"זה מושך אנשים, גם כאלה שלא מבינים בכלל כדורגל ולא יודעים מהי החוקה. אולי גם המשחק לא מי יודע מה. אפילו יכולה להיות סיטואציה שהמשחק משעמם עד כדי פיהוק. אבל האווירה? מחשמלת וזה מה שמושך אותם. האווירה, הקרטיב, הנקניקייה שלא תמצא בשום מקום אחר בעולם, המעבר, כמו בשעריים דרך האוהדים של היריבה, יש כאן משהו מיוחד, במגרשים הקטנים, הצנועים האלה, שחבל שאין את זה גם בליגות גדולות יותר, שיבינו למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על ליגות נמוכות. הנסיעה לירוחם היא לא כי המשחק הולך להיות גדול מהחיים. אלא מה שמסביב הוא העיקר".
אוהדי מכבי שעריים (JPG)לגבי סיורי חינוך: "כפי שהזכרתי, אני עיתונאי עצמאי. את הכסף שלי אני עושה מהעבודה בבית האבות. ככה שברגע שאני כותב, אני כותב על מה שאני רוצה ואוהב ולא מה שאומרים לי לכתוב עליו. כשאני עושה את זה, אני מייצר טקסט מאוד מהודק שהייתה עליו מחשבה רבה. אם, נגיד, אני כותב על הנגב, אז אני נוסע לשם ומדבר עם אנשים בכדי להבין לעומקו של עניין. כתבתי על היקים (יהודי גרמני), על לוחמי הגטאות, על עוטף עזה ועוד. הוזמנתי גם להרצות על הנושאים והייתי לא מעט פעמים בגרמניה בכדי לעשות את זה.
"מהטקסטים שקוראים, מההרצאות שהעברתי, הגיעו לפניות להגיע לישראל לערוך סיורים. בניתי תוכנית מאוד מסודרת, איך אני רואה את הסיורים האלה בארץ. החלום היה לשלב בין ההווי הישראלי, התרבות הרב גונית במדינה לבין הכדורגל ולתת להם גם טעימה מהליגות הנמוכות שיש כאן בישראל ואיך זה מרגיש כעניין של תרבות. הרבה אנשים מחוץ לארץ רוצים לבוא לישראל ואולי גם ללכת למשחקי כדורגל. אבל אין בשום אתר באנגלית מידע אמיתי ואמין על הליגות הנמוכות. איך יידעו שכיף להגיע למגרש בשעריים? איך יידעו שיש מגרש שהאוהדים שלו קוראים לו הסינתטיקו?”
עוד אמר: "שם נפלה בי המחשבה שאם אף אחד לא עושה את זה, אנחנו נעשה את זה. עשיתי את זה עם עוד מספר עולים חדשים ואנשים ותיקים מגרמניה שנטמעו כאן. אנחנו בסביבות ארבעה אנשים. היו הרבה פניות לאחר שפרסמנו את סיורי הדרך הללו. מהולנד, מאנגליה, מסרביה וגרמניה כמובן. הבנו שעשינו משהו טוב גם להם וגם לקבוצות מהליגות הנמוכות. הפידבקים לא איחרו לבוא. לשלוח אנשים לקריית מלאכי? מי מהתיירים שמגיעים לארץ היה בכלל חושב להגיע למקום כזה ועוד למשחק מליגה ב'? בהרצאות שלי, בדרך כלל, מגיע קהל פרו ישראלי. כאן, הגיעו אוהדי כדורגל. הרבה לא ידעו על ישראל, אלא רק משמועות בטלוויזיה. הייתה לי ההזדמנות לדבר לקהל שהוא לא קהל טיפוסי.
"היה כסף שאורגן לפעילות הזו, הכל היה מוכן ואז הגיעה הקורונה והרסה הכל. למזלי, ארגון האולטראס של שאלקה שמע על זה ובדרכם ארגנו תקציב אחר למסע הזה ובפגרת השזרועים של העונה החולפת, בעונה של גביע העולם, זה קרה. הסיור כלל את חיפה, העיר העתיקה, עוטף עזה, מרכז בגין-סאדאת ובין לבין כדורגל. התקיימו פגישות בין אוהדים מקומיים לאלו שהגיעו. להבין לעומק את התרבות של הכדורגל כאן. לקחתי אותם, לקראת הסוף, לכפר קאסם. שם ארגנו אולטראס כפר קאסם משחק במגרש הסינתטי עם החבר'ה שהגיעו מחו"ל. אוהדי כפר קאסם נגד אוהדי שאלקה".
חושב לציין כי לאחר המפגש וסיור החינוך, אוהדי שאקלה, יחד עם אוהדי אולטראס אחרים, הוציאו את חוברתם ה-6 שסיכמה את עונת 2022/23 בכל רחבי הגלובוס, בעיקר בגרמניה ובין העמודים האחרונים אפשר היה למצוא את החוויה האותנטית שלהם מהגעתם ארצה, למגרשים בדמותם של סמי עופר, בלומפילד, מגרשי כדורסל וכמובן המגרשים של קבוצות הליגות הנמוכות, כדוגמת הסינתטיקו באשדוד, השייך למכבי עירוני אשדוד והעונה גם להפועל אדומים אשדוד שירדה מהלאומית.
אוהדי מכבי עירוני אשדוד (JPG)"אוהדי כפר קאסם היו טעימה קטנה. הם הגיעו גם לסינתטיקו באשדוד ופגשו שם את דורון אוחיון, כוכב הסדרה ליגה ג', היו ברמת גן ודיברו עם שי נובלמן שאוהב לקרוא למגרשי כדורגל בשמות משעשעים עד שהעונה אסרו את זה ממנו מסיבה שלא ברורה. הם מאוד התרשמו מתצוגת העידוד שנחשפו אליה במשחק כדורסל וזה מרשים. כי אלו אוהדי שאלקה, הם יודעים טוב מאוד מהו עידוד. הדבר הכי חשוב לי היה שבסיום כל המפגש הזה החבר'ה אמרו שזה לא כמו בחדשות שמציגים את ישראל באור שלילי. זה טוב, זה טוב מאוד. שמחתי שככה הם נפרדו מישראל”.
על מעמד הכדורגל: "אני לא צריך לשכנע אף אחד להגיע למשחקי הליגות הנמוכות. מאז הקורונה התנודות בעולם ניכרות. הכדורגל העולמי בתהליך בו אתה, הצופה, הקהל, פשוט לא חשוב. אפשר לשחק גם באצטדיון ריק בלי עידוד, בלי אף אחד. הם נתנו לך להרגיש שאתה לא חשוב. היום שחקני ענק הולכים לערב הסעודית. זה הכל אבסורדי מה שקורה בכדורגל. אנשים מחפשים היום ללכת לליגות הנמוכות ולטעום מהחוויה הזאת שנקראת מפגש אוהדים, מהארטיק, מהגרעינים, מהתפאורה, מהמגרשים הצנועים שמעיפים באוויר את הקרקע. לדעתי אין על ליגה א' והליגות הנמוכות".
אוליבר מתחזק דף פייסבוק שנקרא Kaduregel Groundhopping Israel בו מחבר בין קהילות, תרבות ומשחק הכדורגל. חלומו להמשיך לחבר בין אוהדים מקומיים שרצונם ללמוד ולהתחבר לתרבות הכדורגל העולמית לבין אוהדי אולטראס מחו"ל שמגיעים לישראל לנופש ומעוניינים להגיע למגרשי כדורגל שלא בהכרח תחת הגדרת המיינסטרים. עד היום אוליבר ביקר ב-92 מגרשים בישראל, כשינסה להגיע ל-100 מגרשים עד סוף עונת 2023/24.
הרמת כוסית של מכבי חיפה לכבוד ראש השנה