אחרי שמתן אדלסון השלים את רכישת המועדון הפועל ירושלים, כך שיחזיק ב-90% ממניות הקבוצה לצד עמותת האוהדים, שתחזיק ב-10%, עומר חומסקי, בנו של אייל חומסקי, האיש החזק במועדון מהבירה, כתב בחשבונו הפרטי מכתב פרידה ארוך שמסכם את התקופה בו משפחתו הייתה בבעלות המועדון.
“איך מסכמים עשר שנים?”, פתח חומסקי, “אם מסתכלים היום על הפועל ירושלים בעיניים של ההווה חושבים על קבוצה שמנוהלת בסטנדרטים מקצועיים מהגבוהים בכדורסל האירופי והישראלי, שכמעט בכל שנה סביר שתיקח גביע או אליפות, שבאופן תמידי מועמדת לאליפות, שיש לה כמות מינויים שלא מביישת מועדוני כדורגל גדולים, שלא יוצאת מגדרה בעקבות ניצחון על צהוב (בעשר שנים האחרונות אנחנו מאוזנים עם מכבי במשחקים בינינו). אז תנו לי להחזיר אתכם אחורה בזמן להיסטוריה, כפי שאני חוויתי אותה כדי לראות איזו משמעות היסטורית עשר השנים האחרונות יכולות לקבל. כדי לעשות זאת צריך לחזור 16 שנים אחורה, לרגע הגרוע ביותר להיות בו אוהד הפועל ירושלים, שנת 2007.
באותו ערב, חזרנו מהיכל נוקיה אחרי אירועי סמי בכר, אחרי שהיינו הכי קרובים אי פעם לאליפות היסטורית. גדלנו להיות אוהדי הפסדים שממשיכים לשיר במינוס 30, הלוזרים הנצחיים של הספורט הישראלי, כך שידענו להתמודד עם אכזבות, אבל הערב הזה היה משהו אחר. אני זוכר ייאוש גדול שורה עלינו בנסיעה בדרך חזרה, תחושה חדה וכואבת בגוף ובתודעה, שאם הפעם זה לא קרה אז כנראה שזה כבר לא יקרה.
אוהדי הפועל ירושלים בטירוף (אורן בן חקון)אולי רק אני נדהמתי לגלות השנה אנשים שמדברים בפודקאסטים בכזאת חופשיות, ומספרים לנו בדיעבד שכל הכדורסל הישראלי היה משחק מכור במשך שנים ושזה היה ידוע לכולם. בתור ילד קטן שצפה במשך שנים במה שמסתבר בדיעבד כליגה שהייתה לא ספורטיבית, אני חושב שכל מי שידע ולא צעק את זה בקול רם, צריך להתבייש ובטח שלא להתרפק על זה בנוסטלגיה – בעצם שתיקתכם עיקרתם את מהות המקצוע שממנו התפרנסתם ומהענף שכולנו אהבנו אהבת נפש.
באותו יום שחור ב-2007. כשחזרנו הביתה, אחי אוהד ואני מדברים עם אבא שלי, ואיכשהו ברגע של ייאוש גדול נולד סיכום שאם תוך 10 שנים לא לוקחים אליפות, אבא ייקח את הפועל. אני זוכר את הרגע שבו זה נאמר בצורה כל כך צלולה.
אולי היום אתם כבר יודעים, אבא שלי הוא בן אדם כזה שלא מפזר הבטחות סתם. מגיעה לה שנת 2012, אני בקבע בצבא לקראת שחרור, ואבא אומר לי שיש איזה בחור צעיר, סטרטאפיסט מניו יורק, שביחד הם הולכים לקחת את הקבוצה, ושמצטרפים אליהם אמארה סטודומאייר והסוכן של קובי בראיינט. מצד אחד, מדובר בחלום שמתגשם. הרי מעבר לכל השמות הנוצצים בקבוצת הבעלות, אני בתוך תוכי יודע שאבא שלי הוא המנהל הכי מוכשר בארץ, ושאם הפועל תקבל קמצוץ מצלמו, נהפוך להיות מה שתמיד חלמנו להיות. מצד שני מתגבשת ההבנה שמשהו גדול הולך להשתנות, שהדבר הכי אינטימי בחיים שלי, הולך להיות פומבי, ושבעונה הבאה כשאכנס למלחה אנשים יסתכלו עליי אחרת - נכנסתי לפוזיציה של אוהד שהוא גם לא ״רק אוהד״.
ההתרגשות גוברת על החשש מהמחיר האישי, הרי החיבור בין המשפחה שלי לבין המועדון תמיד היה יותר מאהדה סטנדרטית. החיבור בין המשפחה שלנו לבין הפועל היה תרפיה הזויה של הנצחה שהיא הרבה יותר מספורט, זו אהבה שנאחזים בה כדי לברוח מהשכול וגם להיות אתו בו זמנית. אז עכשיו תדמיינו את הסיטואציה הזאת על סטרואידים כשאבא הופך להיות אחד מהבעלים. היה לכולנו ברור שמדובר במשימה היסטורית, להביא לגדולה את המועדון המשפחתי, הלוזרי והנאיבי שאמיר ואלעד כל כך אהבו.
אייל חומסקי מול הקהל (אורן בן חקון)עכשיו זה זמן טוב לומר משהו על מבנה הבעלות, שאפשר לחלק לשלוש תקופות. התקופה ראשונה במסגרת קבוצת בעלות משותפת היא התקופה שאבא מתפקד בעיקר כ’שר הפנים’, בזמן שאחרים לוקחים את תפקיד ‘שר החוץ’. מה זה אומר? אבא לא מתראיין לתקשורת, עיקר עיסוקו בלהזריק את ה-DNA שלו לארגון בכל צומת קטנה של קבלת החלטות. זה אומר שגם אם אבא לא מחזיק ברוב המניות, הוא יורד לחצי משרה בעסק שהוא בנה כדי להפשיל שרוולים ולהתעסק בכל דבר שדורש טיפול יסודי ומחיקת התודעה הלוזרית.
אז מגיעה אליפות ראשונה, וזה לא יאמן שזה סוף סוף קורה. ואז אליפות שנייה. וכן, זה הצריך תקציב גבוה יותר, אבל גם עוד כל כך הרבה דברים ש’לא רשומים בסטטיסטיקה’ שאם אני אמשיך לפרט אותם זה לא יגמר. לא הכול היה מתוק בתקופה הזאת, עברנו משברים כמו אירועי ולנסיה בהם אחי חטף מכות משוטרים והרגיש מופקר על ידי ההנהלה, וזה המשיך ברגע שבו אני רואה את אבא עולה ליציע כדי לגונן על המנכ״ל שלו וחוטף קללות מאוהדים שעומדים לידי. כן - נעשו טעויות מהצד של ההנהלה, וכן - נעשו טעויות מהצד של הקהל, וכן – אנחנו המשפחה היינו בין הפטיש לסדן וזה קרע לנו את הנשמה והרעיד את הבית.
התקופה השנייה החלה כשאורי עזב. זהו רגע מאוד משמעותי מהרבה בחינות. יש פה קבוצה שמאבדת את הנראטיב של חלום היורוליג והישראלים הכי טובים. יש משבר בין הקהל לבין המועדון. יש פה סכומי השקעה שגדלים ומתחילים לגרד את קצה גבול היכולת הכלכלית. בעיקר, יש פה רגע שאבא צריך לקחת גם את הפוזיציה של ״שר החוץ״ וזה משהו שלא הוא ולא אנחנו המשפחה אהבנו. אבל שאוהבים לא עושים חשבון ואבא מעולם לא עשה חשבון להקרבה, ומילא את החורים כשהפועל הייתה הכי זקוקה. זה מתחיל טוב עם שני גביעים וקבוצה חלומית ונמשך עם משבר קורונה שכולנו יודעים כמה קשה היה. פה גם מתחילה סאגה מאחורי הקלעים שאני מנוע מלפרט עליה. סאגה שגזלה (ועדיין גוזלת) שעות ארוכות, ימים ולילות בהן הגנה קבוצתית (לגונן על הפועל) התערבבה עם הגנה אישית. אולי יום אחד אפשר יהיה לספר את כל הסיפור, כרגע למעטים כמוני יש מושג כמה אבא הקריב (עדיין) וכמה זה משפיע על חיי המשפחה שלנו.
אורי אלון עם אייל חומסקי (איציק בלניצקי)התקופה השלישית מתחילה בקיץ האחרון. אבא לוקח את המושכות לידיים ואחריות מלאה להעמיד תקציב לקבוצה. לאורך כל החיים ראיתי אותו עובר התמודדויות גדולות בחיים האישיים והעסקיים, ושנים שלא זכרתי מתי הוא היה כל כך לחוץ. היה ברור שמדובר פה בסכום כסף שהוא הרבה מעבר ליכולות. בנוסף, להיות לבד לגמרי דורש התבססות בפרונט התודעתי ותקשורתי, וממש לא כולנו במשפחה אהבו את ההחלטה הזאת. אבל אבא לא ייתן להפועל לא להיות תחרותית על כל תואר, אז הוא מגדיל את ההשקעה האישית עוד יותר ובמקביל יוצא למסע גיוס שלא היה מבייש אף יזם צעיר: הוא מבקש כסף מחברים שלו, מלקוחות של המשרד ורב עם חברת האבטחה על עלויות. כל זאת במקביל לסאגה הנוראית שמתרחשת ברקע שנוגסת בנשמה. הוא מצליח, כמובן, להעמיד תקציב.
משהו טוב מתחיל לקרות כשהוא לבד, שהוא היחיד שמקבל החלטות. זה מתחיל בלצרף אנשים מעולים למערכת ולבנות אותה מחדש לגמרי, ממשיך בקמפיין חסר פשרות להחזרת החיבור והאמון בין גוש העידוד לבין הקבוצה, הרחבה של הפעילות עם הקהילה לשיאים של כל הזמנים. ואז גביע, ואז ארנה מלאה נגד אאק, ושוברים את שיא רצף הניצחונות, ואז גמר במאלגה עם 5,000 אדומים, וכיף להיות בארנה, וכיף להזדהות עם קבוצה שמשאירה הכול על הפרקט.
חשוב לי שהעולם יכיר בכך שעונת 2022/23 היא העונה היחידה בהיסטוריה שאבא לבד על ההגה, ועד כמה הקבוצה בצלמו: נושכת, נלחמת, לא הכי נוצצת, אבל לא מוותרת לעצמה במילימטר ולא מפחדת לשים לעצמה את היעדים הכי גבוהים. רק תיתנו למנהל הכי טוב בארץ לעבוד.
שחקני הפועל ירושלים חוגגים (אורן בן חקון)אם יש מסקנה לסיום מהעשור האחרון היא - שלהיות מקבל ההחלטות של קבוצת כדורסל זה קשה. כל החלטה תמיד באה על חשבון משהו: אתה מחליף מאמן - פגעת בהמשכיות. אתה רוצה להצליח באירופה - זה יבוא על חשבון ״אל אל-ישראל״. אתה רוצה להפוך את החוויה בארנה מתאימה למשפחות - אוהדים יגידו שנהיית ‘מכבי’. ומעל הכול כמנהל בעולם הכדורסל, אין לך שליטה שהכדור יכנס, כל שאתה יכול לעשות זה להרים את המקצועיות של המועדון ולקוות לטוב. ואין שום דרך לעשות את זה בלי לטעות והרבה.
אז אם לא שופטים את ההיסטוריה בעיניים של ההווה אפשר להעריך כל כך את העשור האחרון, בו הקבוצה שלי הפכה מקבוצה קטנה, נאיבית ומשפחתית לקבוצה גדולה, מקצוענית ועדיין משפחתית. והצלחנו לעבור את זה בלי להשתגע ולהישאר אוהדים מעל הכול. איזה כיף זה להיות אוהד הפועל ירושלים ואיך לא הייתי מחליף את זה בשום דבר אחר. אמיר דוד שלי הלך בתחילת שנות ה-90 ומכר כרטיסים לילדים בבית ספר כדי שיהיה קהל במלחה ואני כל כך גאה שהמשכנו את הדרך שלו ושל אלעד, אהבה ללא תנאים. תגידו לי, איך אפשר לקבל את ההיסטוריה הזאת כמובנת מאליה?
נסיים בלומר שההיסטוריה, במקרה שלנו, גם נכתבה על ידי המנצחים. ניצחנו ביג טיים. יש בנו אהבה והיא גם תמשיך לנצח”.