רוי קושטה ומרקו מטראצי בוהים ביחד ביציעים שעולים בלהבות. התמונה האייקונית הזו מ-2005 היא הראשונה שעולה בראש כאשר מזכירים לחובב כדורגל ממוצע את הדרבי המילאנזי בליגת האלופות. ואמנם היא צולמה בעיצומו של אירוע שלא ניתן להגדרה כחיובי בשום אופן, כאשר חזיזים עפו למגרש מהיציע של אינטר במחאה על ההפסד המסתמן, אבל בתודעה הקולקטיבית היא נצרבה דווקא כסימן לעוצמה.
כן, שוער מילאן דידה נפגע אז, המשחק הופסק, ואינטר ספגה הפסד טכני בגומלין שהצטרף להפסד 2:0 במשחק הראשון. כן, בגדול זה היה פשוט בזיון. ובכל זאת, היה זה מפגש בין שתי קבוצות פאר מאותה עיר במעמד של רבע גמר ליגת האלופות, והאמוציות חצו את הגבול.
שנתיים קודם לכן, ב-2003, נפגשו מילאן ואינטר במעמד מחייב אפילו יותר, בחצי הגמר – והעסק הוכרע אז בזכות שער "חוץ", למרות בדרבי בסן סירו אין באמת קבוצות חוץ. זה נגמר 0:0 כאשר מילאן "אירחה" את המשחק הראשון, ואנדריי שבצ'נקו כבש את השער היקר בגומלין אותו "אירחה" אינטר – כך שהשוויון הדרמטי והמאוחר של אובאפמי מרטינס כבר לא הושיע. האדומים-שחורים עלו לגמר, שהיה דרבי איטלקי בפני עצמו באולד טראפורד, וגברה בפנדלים על יובנטוס בתום 120 דקות מאופסות.
שבצ'נקו ושחקני מילאן חוגגים נגד אינטר (רויטרס)אז מילאן יצאה עם ידה על העליונה פעמיים, אבל הזיכרונות האלה נעימים עכשיו גם לאוהדי אינטר, כי הם מזכירים את גדולתן של שתי היריבות העירוניות. מילאנו היא סוג של בירת הכדורגל, כי היא העיר היחידה ממנה יצאו שני מועדוני כדורגל שזכו בטורניר היוקרתי ביותר ביבשת. והן עשו זאת בגרסה המקורית של המפעל, כלומר גביע האלופות.
מילאן הייתה החלוצה ב-1963, אינטר הלכה בעקבותיה ב-1964 וב-1965, מילאן השוותה ב-1969, ואז באו גם שתי הזכיות בעידן אריגו סאקי ב-1989 וב-1990. הן עשו זאת גם אחרי שינוי המבנה והמיתוג לליגת האלופות. מילאן חגגה ב-1994, ב-2003 וב-2007, אבל אינטר הייתה האחרונה ב-2010. בסך הכל, יש לעיר הזו 10 זכיות – 7 למילאן, 3 לאינטר. זה עצום, והן משלימות זו את זו נהדר.
אינטר חוגגת זכייה בליגת האלופות (רויטרס)הבלעדיות העירונית הזו נמצאת העונה בסכנה, כי מנצ'סטר סיטי מאיימת להצטרף למנצ'סטר יונייטד כזוכה בליגת האלופות. סמלי מאוד, אם כך, כי תהיה זו נציגת מילאנו שתנסה לעצור אותה, אם וכאשר תגיע המפלצת בתכלת לגמר. ואז, יתמכו רוב אוהדי המפסידה בחצי הגמר במנצחת, נגד הטוענת הזרה לכתר. כי מילאן ואינטר הן יריבות מסוג קצת אחר. התחרותיות ביניהן גדולה מאוד, וחזיזים עלולים לעוף בקצב, אבל הן גם אחיות ושותפות גורל. כל אחת משתוקקת להיות הראשונה בעיר, אבל היא לא שונאת את השכנה שנאה תהומית. לא במקרה קיבל דווקא הקרב בין אינטר ליובנטוס את הכינוי "הדרבי של איטליה", ושם היצרים לוהטים יותר.
בתחילת המילניום, כאשר שתי הקבוצות נשמו אוויר פסגות והגיעו לשלבים המכריעים בליגת האלופות, הן אף החליפו ביניהן שחקנים בכמויות מסחריות. זה מתחיל בתומאס הלבג, פרנצ'סקו קוקו ואנדרס גוגליילמינפייטרו – ואז מטפסים לאדגר דווידס, קלארנס סיידורף, רוברטו באג'ו, הרנאן קרספו ורונאלדו. לימים יצטרפו לרשימה הזו גם אנדראה פירלו, שלא לדבר על זלאטן איברהימוביץ'. ואם מרחיקים קצת אחורה, נזכרים כי האחים בארזי הם הסמלים של שתי היריבות – פרנקו קשר את גורלו במילאן, ג'וזפה ייצג רק את אינטר.
שיחק בשתי המילאנזיות. רונאלדו (רויטרס)אז עכשיו, אחרי לא מעט שנים קשות, הן חוזרות לבמה המרכזית באירופה ביחד, כאשר את מילאן מאמן אינטריסטה מוצהר, סטפנו פיולי, ואת אינטר מוביל סימונה אינזאגי – אחיו של פיפו שכבש צמד בגמר כאשר מילאן זכתה בגביע בפעם האחרונה. מי מהן פייבוריטית? לא קל לומר, כי שתיהן כבר חוו משברים לא פשוטים ב-2023, ושתיהן חזרו למומנטום הנכון בדיוק בזמן לקראת המפגשים. הן צמודות בטבלה בליגה, כאשר לאינטר 63 נקודות ומילאן 61. אינטר הייתה האלופה ב-2021, מילאן החליפה אותה ב-2022, והעונה שתיהן נזרקו לשוליים על ידי נאפולי שדהרה לתואר. אז הן נאבקות זו מול זו על מה שנשאר – המקומות בטופ 4, וגם על הכרטיס לגמר.
על הנייר, הסגל של אינטר חזק יותר ועמוק יותר. היא גם מגיעה בכושר טוב יותר לכאורה, עם חמישה ניצחונות רצופים בכל המפעלים, שכללו גם העפלה לגמר הגביע האיטלקי על חשבון יובנטוס. מצד שני, למילאן רצף ארוך יותר של משחקים ללא הפסד – הוא עומד על תשעה וכולל בתוכו שלוש חגיגות על נאפולי, עם 0:4 מכונן בליגה ועליונות גם בצמד המפגשים ברבע גמר ליגת האלופות. מצד שלישי, השחקן החשוב ביותר במשחקים אלה, רפאל ליאאו, נפצע בעיתוי אומלל, ושיתופו במשחק הראשון בחצי הגמר מוטל בספק גדול. מצד רביעי, מילאן מרגישה עליונות היסטורית בליגת האלופות, ויש לה גם שחקן שהניף את הגביע – אוליבייה ז'ירו שחגג עם צ'לסי רק לפני שנתיים.
נפצע בעיתוי אומלל. ליאאו (רויטרס)איך שלא תסתכלו על זה, העסק צמוד מאוד. הוא עשוי להיות צמוד כמו בחצי הגמר לפני שני עשורים בדיוק, כאשר נדרשה הכרעה בשער החוץ כדי לשלוח את מילאן לגמר. רק שהפעם, בעקבות החלטה גרועה במיוחד של אופ"א אין יותר חוק שערי חוץ – לפחות בקרבות בין הקבוצות מחולקות אצטדיון זה נשמע יותר הגיוני, כי נמנעת פארסה די מטופשת. אז אם שני המשחקים יסתיימו בתיקו, נלך בשבוע הבא גם לדו קרב פנדלים. מילאן עצמה תעדיף בכלל את גרסת ההתמודדות מ-2005, אז היא גרמה לאוהדי אינטר לשרוף את האצטדיון.
אלה יהיו קרבות חמים מאוד – אין ספק בכך. כרטיסים צהובים רבים יישלפו, ואולי יתווספו אליהם גם אדומים. בניגוד לתחילת המילניום, מרגישות שתי הקבוצות שהגעתן לשלב כה מתקדם קשור גם למזל, ולא יהיה להן קל לשחזר את ההישג בשנים הקרובות. לכן ערך הניצחון עולה עוד יותר, וההעפלה לגמר יוקרתית וקריטית יותר. הוא מתקיים באיסטנבול, ואת מילאן זה מחזיר שוב מיד במנהרת הזמן הישר ל-2005, אותה היא הייתה מעדיפה לשכוח. האם זה סימן משמיים שהיא צריכה להיות שם? והאם מחכה לה בסוף המסע פיצוי מתוק במיוחד על ההפסד הכואב ההוא לליברפול לפני 18 שנה? אוהדי אינטר יענו על כך בציניות שעדיף להם לא לטרוח. מילאן לא יודעת לשחק באיסטנבול, אז כדאי לתת לאינטר את הכבוד לייצג את העיר.
ליברפול מניפה את הגביע ב-2005. תמונות שבמילאן ירצו לשכוח (רויטרס)אז רק אחת מהן תעלה, אבל בסופו של דבר יישאר גם החיבוק. רוי קושטה ומרקו מטראצי ילוו את ההתמודדות הזו גם אחרי סיומה, כי אין תמונה טובה מזו, ואין תמונה סמלית ממנה.
מרקו מטראצי ורוי קושטה (רויטרס)